יום שני, 30 בספטמבר 2013

יעל ברנט \ בין שני גופים או יותר

פתיחה: 04.10.2013 נעילה: 28.10.2013


בתערוכת היחיד הראשונה של יעל ברנט , מוזמנים הצופים להשתתף בסצנה אותה תופרת האמנית מחומרים שונים - דרכם היא מתחקה אחר  דפוסי צפייה ומנגנונים המגיבים למתח פנימי. ההצבה התיאטרלית מגדירה את החלל כמרחב פעיל, ואת הצופים כניצבים (סטטיסטים),  במקום בו עוצר הזמן מלכת  ומתנהל  במחזוריות. 
התערוכה מתקיימת בין קצוות :  חוויית הצפייה בזריחת ירח מלא שצולמה במדבר החשוך, הופכת בעבודתה של ברנט להתבוננות "יד שנייה" בזריחה המתרחשת בחלל סגור. נוכחותו של צליל מלודי החוזר על עצמו ובוקע משום מקום לצד פסנתר דומם, מלווה ברחש אורבאני  טורדני. החוט המתפתל באיטיות מהפנטת בין שני גופי מתכת קוטביים, מתוזמן ופועל באמצעות מנוע מכאני. 

איילת השחר כהן, אוקטובר 2013



יעל ברנט, נולדה ב-1982 בירושלים. בוגרת מצטיינת של המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה בירושלים (2010), למדה בתוכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה לאמנות בית ברל (2011), לומדת כיום פילוסופיה ואמנות רב תחומית באוניברסיטת תל אביב \ תערוכות קבוצתיות נבחרות: גלריה אנדריאה מייזלין, ניו יורק (2013), הביאנלה לצילום, אמסטרדם (2012), המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב(2011); זכתה בפרס ראש עיריית ירושלים על הצטיינות בלימודים ובפרויקט גמר באמנות (2010 ).







יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

עבודת השם \ יעלי גבריאלי

התערוכה הבאה בסדרת שישי ראשון :

פתיחה:יום חמישי 12.9 בשעה 18:00 נעילה: 30.9.13
יעלי גבריאלי מציגה ב- שישי ראשון פרשנות אחרת לתערוכה שהציגה בחודש יולי 2013,  במסגרת פרויקט הגמר במחלקה לצילום במכללת ויצו בחיפה.


בתערוכה מוצגים חיבורים בין עבודות גדולות לדימויים קטנים המופיעים כהדהוד או כאיזכור למעשה הבימוי, וחושפים שכבות נוספות בתוך הפעולה הצילומית או במחשבות שנמצאות מאחוריה.


דרך צילום מבוים והעמדה פרונטלית , מפסלת גבריאלי ייצוגים מוקצנים של דמויות גברים ונשים בטריטוריות ביתיות  ובטבע. בעבודתה מופקע הגוף מפרטיותו , עובר טרנספורמציה ומוצג מחדש כמרחב חשוף ופגיע , מגוחך ועלוב,  פרוע ומנוון  כאחד.


השימוש בפניה הרבים  של האמנית בתערוכה,  הם בבחינת מחקר פרטי -  מן אקרובטיקה ומתיחת גבולות בין הפסיכולוגי לפיזי באמצעות  צילום ישיר ועבודת פוטושופ. 
העבודה בה מפנה האמנית את פניה מן האופק  אל המתבונן , בחיוך חושף שיניים -  ובאחוריים חשופים,   היא עבודת מפתח הקורצת לצופה  ומציבה בפניו רמז לעשייה מתעתעת. 

במבואת החלל תלוי תצלום של אשה צעירה ומהורהרת. האשה הלבושה בחלוק סאטן מאויר בלבבות אדומים יושבת בתוך סבך של חורשה ואינה מתמסרת למבטה של הצלמת.
הרגע הטעון והפרטי של מודל הצילום, נחשף לעיני הצופה  כמשחק מקדים לפעולת הצילום העתידה לבוא ולתצלום שנוכחותו חסרה בחלל.   



איילת השחר כהן, ספטמבר 2013


יעלי גבריאלי נולדה בחיפה בשנת 1987,  בוגרת המחלקה לצילום במכללת ויצו חיפה


--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
* המונח עבודת השם,  מתאר פעולות שעושה יהודי בהתאם למצוות היהדות. כיום משתמשים במונח זה בצורה יותר מצומצמת, בעיקר על מצוות התלויות בלב."  (ויקיפדיה)
ראיון עם יעלי גבריאלי לקראת התערוכה :

דימויים מהתערוכה :





יום רביעי, 31 ביולי 2013

שישי ראשון אחרי - תערוכה קבוצתית

שישי ראשון: שולחנות הכיבוד בפתיחה ותפקידה של האוצרת

בקטלוג הקודם שהראה עבודות מתוך תערוכות שישי ראשון 2010-2009, כתבתי שאני רואה את חלל התצוגה כמתחם זמני וסטרילי להצגת חומרים מתחלפים. זו הייתה תפיסתי. לאחר ארבע שנים שבהן אני מלווה יוצרים צעירים ואוצרת תערוכות בחלל הזה, אני מפענחת אותו אחרת, ומדמה אותו ללב הממוקם במרכז המוזיאון ופועם תריסר פעמים במהלך שנה. הפעימות השונות זו מזו חוברות למרחב נוכח של אמנות צעירה.
דמיינתי לעצמי צופה המגיע אחת לחודש למוזיאון וצובר את תודעת החלל. כך רציתי להאמין. אבל המציאות היא אחרת – אני היא זו הצופה בכל התערוכות, והקהל מתחלף לו.
במהלך השנתיים האחרונות נכחתי ב-24 פתיחות, וכמעט שלא הכרתי את האנשים שהגיעו. שולחנות הכיבוד בשישי בצהריים היו נפלאים ונבדלים זה מזה: אגוזים כבושים מפלורנטין, בורקס מדימונה, כריכים ממצפה רימון, עוגות גזר מהצפון, תותים ושמפניה מהמרכז, בייגלה ולבנה מירושלים, קורנפלקס בחלב מרמת גן, נקניקים ויין מחיפה, ויסקי וברנדי מתל אביב. צילמתי את השולחנות כי תפקידה של אוצרת שאינה יודעת לעשות מינגלינג בפתיחות הוא לנשנש ולהתבונן, ובעיקר לשמוח בשביל האמן. בכל זאת, תערוכה מוזיאלית עם הרבה תקוות.
"זה חלק מהדרך", אני שומעת את עצמי מעודדת אמן מאוכזב שחשב שהתערוכה תשנה את חייו. "תעבוד בתערוכה ותקבע עם אנשים", אני מציעה לאמן אחר שלא קיבל את יחסי הציבור שהאמין שהוא זכאי להם. "לא תבקרי בחלל כשהתערוכה מתרחשת?", אני שואלת את האמנית שמתכוונת לטוס לחו"ל מיד לאחר הפתיחה.
אמן אחד מציג אותי בפני הוריו, וזה יוצא דופן. "זאת האוצרת," הוא אומר, ואני מרגישה אחריות עצומה. פעם קיבלתי זר של קלות (שזה פרח מרגש במיוחד למי שנולדה בשנות השישים של המאה הקודמת), ובפתיחת תערוכה במאי 2012 נישקו אותי משני הצדדים. פעם קרה שהאמן התחבא במוזיאון ואני קיבלתי את האורחים שלו במקומו. פעם עמדתי בצד ולאורך הפתיחה כולה איש לא דיבר איתי, גם לא האמן. זו הייתה חתיכת חוויה. בפתיחה אחת עמדו אנשים מחוץ לחלל ולא נכנסו אליו. בפתיחה אחרת האמן כינס את האנשים אל תוך החלל ודיבר על העבודות. ופעם אחת חזיתי באמן שהסביר באריכות את התערוכה שלו לקרובת משפחה אף על פי שבקהל עמדו גלריסט ואוצרת ראשית של חלל ציבורי אחר. זה היה יפה. הרי אמנות עכשווית אינה נגישה לקהל רחב; אנשים רוצים להבין, ורבים לא מבינים גם אחרי ההסבר שמגיע להם ללא כל ספק, הם הרי מגיעים על כיסאות גלגלים, נשענים על מקלות, טסים מחו"ל, באים מרחוק ומכבדים את המעמד בלבושם. ואני מדברת על האורחים הבאמת-חשובים של הפתיחה. אלה שאוהבים את האמן.
פעמיים שמעתי שמרכלים על האוצרת, ושמחתי שאני שומרת על האנונימיות שלי ובוחרת לעמוד בצד. ואמנם, הבמה מיועדת לאמנים, ואחורי הקלעים לאוצרת. כך אני מאמינה, ומקדישה את רוב הזמן לליווי האמן בדרכו.
ליווי של אמנים צעירים עניינו בעיקר תיווך, הכוונה והעצמה, והוא שונה מאמן לאמן ומתערוכה לתערוכה. תוצאות הליווי מתממשות בפעולת האוצרות בחלל, שאותה אני רואה כפרי של דיאלוג.
איילת השחר כהן
אוגוסט 2013

בשנת 2013 מוצגת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית תערוכה קבוצתית של 24 אמנים, שנה ושנתיים לאחר שהציגו תערוכות יחיד בחלל "שישי ראשון". הקטלוג מציע התבוננות על העבודות שהוצגו ב-2011 וב-2012, ומייצר גם הקשרים לעבודות חדשות.








עיינו בקטלוג התערוכה :