יום שלישי, 22 בדצמבר 2015

ניב כהן / מסוארי

פתיחה : 01.01.2016 נעילה : 01.02.2016

 " אני עושה דיאלוג עם מה שקרוב אלי. מנכס דימויים ורעיונות מתוך המדיות החברתיות, מהרחוב ומהסביבה הקרובה. אני ממציא ומדמיין עולם שבטי - פגאני, אפריקאי, שחור. חשוב לי לדבר על צבע העור, זו החזות שלי וזו הקליפה שלי, דרכו אני סופג מסרים מהסביבה. הוא חושף אותי וגם מכסה עלי ואני משתמש בו כמטאפורה, מתרגם אותו באמצעות חומר לאמנות.
בעבודות שלי אני מכליא ומפגיש בין פערים : בין הצמצום לעודפות, בין החיצוני לפנימי, בין השחור ללבן, בין הגבוה לנמוך, בין קודש לחול ובין כהן למסוארי, שזה הנשי והגברי של המשפחה שלי.
לא רק גברים מזרחיים כמוני יכולים לזהות בחומרים שלי חוויה ראשונית ומוכרת. גם נשים לבנות יכולות להרגיש את זה דרך העבודות. הזיהוי הוא אינטואיטיבי וגם קשור ל-Ready Made . החניתות, הפסלים והמסכות עשויים מעץ בניין, מפלורוסנטים, מאובייקטים כמו סקייטבורד ומחומרים תעשייתיים ואורגניים כמו שיער ובצק של ג'חנון. 
היסוד הפולחני בתערוכה מתווך באמצעים סטריליים. אני לא מדמה את החלל המוזיאלי למערה, אבל אני מדבר על מעמד של התכנסות ומזמן את הצופים לתוך מרחב טקסי ומעגלי מסומן בקורדינטות. 
החניתות על הקיר הן כלי מלחמה, ארסנל הכלים שלי להתמודד עם החוץ. אני רק מראה את הגבר הלוחם. זו התכונה שלי כיוצר: אני לוחם בעל ג'סטה רחבה. זו גם הטקטיקה שלי כאמן. אני כובש. 
המסכות זה גם אני. באמצעותן אני מסלק את הפנים הקיימות שלי ומציע לעצמי להסתובב בעולם עם פנים אחרות. אני יוצר עדר של מסכות- ובעצם יוצר שבט שאני קורא לו מסוארי. לאמא שלי יש רק אחיות, אז אני ממשיך את השם שלה דרך הכלים שלי באמנות " . 


" מסוארי"  מפגישה בין עולמות ובין הפכים אשר מתקיימים בקווי התפר שבין צילום-ציור- פיסול- חלל. התערוכה מציגה יסודות גבריים אך מקבלת את שמו של השבט הנשי במשפחתו של ניב . מן תיקון לשם שלא יכול להמשיך בעולם. המפגש בעבודות בין השחור והחומרי  לכסוף והמעובד הוא מפגש בין חושך לאור ובין בשר למתכת. הכסוף נוצץ, מסנוור, מעוור ומחזיר אור. השחור בולע, פראי, לא יודע, גס, יצרי ומחוספס. 
מרחוק נראות העבודות כמו משהו אחד ומקרוב הן מספרות סיפור אחר. החמסה המצולמת נחשפת מקרוב ככף יד שעורה קולף המסמנת את ברכת הכוהנים \ מסכת הכסף שנראית בוהקת מרחוק , חושפת מקרוב את דפוס הרשת של המגזין ממנו נוצרה \ המסכות נראות מרחוק כישויות שלמות אשר לוכדות את מבטו של הצופה ומקרוב נחשף האופי הקולאז'י שלהן \  ראש החיה נראה מאיים ומקרוב נוכחים בקליפה שלו. 


ליווי תערוכה ואוצרות-איילת השחר כהן



יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

חן כהן \ בואי נסיים יפה


פתיחה : 06.12.2015 סגירה : 28.12.2015

הדימויים שחן יוצרת נמצאים בצילו של שיבוש. היא בוראת אותם בתהליכים פיזיים של חיתוך והרכבה ומעבירה אותם לחומרים צילומיים הנעים בין הטכנולוגיה הדיגיטלית לאנלוגית . 
היא יוצרת מומים בדימויים שלה, הורסת אותם ומכליאה ביניהם. ממיתה באופן מטאפורי חלקים חיים , מחייה ומעלה באוב חלקים אחרים. עבודתה  מקיימת דיאלוג בין המת לחי  ובין חוויה גופנית לרוחנית . ראשית עבודתה בסיפור שהיא בודה, באיום, בגוף האישי שמדבר איתה, בבנייה של שכבות רבות , בתנועה ובקילוף.  

ליווי תערוכה ואוצרות – איילת השחר כהן



חן כהן, נולדה בקצרין, חיה בירושלים. בוגרת המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה, ירושלים (2013)  , למדה ציור אצל האמן עמיר רובין, ירושלים(2013), השתתפה בחממה לאמנים צעירים בבית הספר מוסררה ירושלים (2014)  סטודנטית ללימודי המשך בתוכנית לתואר שני בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב (2015)  . 

השתתפה בתערוכות קבוצתיות ביניהן בפסטיבל מוסררה מיקס 2013 ובאירוע מנופים 2015 בירושלים אצרה את גלריית הסטודנטים המסדרון 2014,  בביה"ס מוסררה ירושלים \    הפיקה פרויקטים באמנות בירושלים \  בין השנים 2014-15,  השתתפה ב  The Underground Academy - במעמותה , מרכז לאמנות ומדיה דיגיטלית, ירושלים זכתה בפרס לעידוד יצירה על פרויקט הגמר במחלקה לצילום, בית הספר מוסררה, ירושלים. 

יום שבת, 31 באוקטובר 2015

מגדלנה דפנר תמיר / יסודות


פתיחה: 06.11.2015 בשעה 12:00 נעילה: 30.11.2015

מגדלנה דפנר תמיר מציגה בחלל שישי ראשון עבודות וידיאו, אובייקטים, רישומים ותצלומים אשר עוסקים בגוף, בביוגרפיה האישית ובמבט על שתי קבוצות נשים משמעותיות בחייה.  
בשני מפגשים שהתקיימו בהפרש של שבע שנים, צילמה מגדלנה את עצמה ואת בנות משפחתה החיות בגרמניה. כחלק מהעיסוק, הוציאה לאור בשנה האחרונה ספר בשם 31 לילות, שכלל טקסטים ותצלומים אשר נוצרו במהלך מחזור שלם של מופע הירח, בישראל ובגרמניה בו זמנית. 
סדרת הדיוקנאות ארבע אמהות קשורה לקבוצת הנשים השנייה בה מתבוננת דפנר. אלו הם רישומים כלואים בתוך זכוכית, עשויים משיער ראשן של ארבע מורות, אשר לימדו אותה, אותו אספה ממברשותיהן. סוג השיער של כל אישה, הוביל לאסטרטגיה רישומית אחרת ולדיוקן גנטי\אורגני .  
בעבודות הווידאו , הופכת מגדלנה את גופה למיכל ואת עצמה לכלי. כשראשה מרחף בשמי החלל וגופה נטוע באדמה, היא עושה שימוש בנוזלים אשר בוקעים מתוכה או חודרים אליה: פיה מזרים רוק ועיניה נשטפות במים. כניסת הנוזלים אל תוך גופה דרך העיניים ויציאתם ממנו דרך הפה מדמים ניקוי   וטיהור מעגלי.   
מגדלנה יוצרת באמצעות פעולה וחומר. היא סורגת סוודר לבן ששרווליו אינסופיים ומגדירה דרכו גוף. היא רושמת בשיער, מפרקת לחתיכות דיוקן עצמי (בו היא "מנפחת" את שריר הזרוע) ומדביקה אותו מחדש על גבי הקיר. עשייתה  נקשרת  למלאכת יד וגם מושפעת מרעיונות מאגיים ושבטיים, ממיתולוגיות וסיפורי עמים. השימוש שלה בחומרים אורגניים, בגוף העירום וביסודות , נקשר להיבטים של נשיות ולמחזוריות הטבע.   


מגדלנה דפנר תמיר נולדה בגרמניה. חיה ויוצרת בנווה שלום. בוגרת המחלקה לצילום 
בבית הספר מוסררה בירושלים. השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובגרמניה, 
הציגה בשנת 2015 תערוכת יחיד בגלריה ע"ש דרפלר בירושלים- 31 לילות 
במסגרתה השיקה ספר אמן .


יום שבת, 26 בספטמבר 2015

נעמה רונה / חלומות ב-Helvetia

פתיחה : 02.10.2015 נעילה : 02.11.2015

נעמה רונה, השוהה מספר שנים בשוויץ, שואלת שאלות על תהילה והצלחה ובודקת איך היא, אמנית ישראלית צעירה המרוחקת ממרכז האמנות אליו השתייכה, ממשיכה ליצור בדיאלוג עם מה שמוכר לה. הרצון להצליח כאמנית ישראלית ולהשתייך ל- "קבוצת האמנים הישראלים", ממשיך להעסיק את רונה מרחוק ומושפע מהאור השוויצרי ומחיי היומיום. 

רונה מדפיסה דימויים של אמנים ישראלים מהאינטרנט, מגיבה אליהם ויוצרת איתם עבודות חדשות. כחלק מעשייתה היא מנכסת יצירות אשר נוכחות בעולמה בצורת הזמנות מודפסות לתערוכות ויוצרת מהן מנדלות: מפות חזותיות וסימטריות של היקום והנפש. 

בתערוכה מוצג קיר תהילה המורכב מתגובות לאמנות ישראלית שקרו בתוך המרחב הביתי, על גבי שולחן המטבח ובתוך מדף התבלינים. השימוש במדפים ובאלמנטים מאיקאה המתמחה בהגשמת חלומות בעיצוב הבית, מתקשרים לשם התערוכה - חלומות ב-Helvetia שהוא שמה הפיוטי של שוויץ. 

בין האמנים המוזכרים בתערוכה בסדר אקראי- דוד עדיקא, שוקה גלוטמן, עודד ידעיה, גסטון צבי איצקוביץ, גוסטבו סגורסקי, גיא רז, עילית אזולאי, לארי אברמסון, נורית ירדן, פיליפ רנצר, טל שוחט, אנה ים, זויה צ'רקסקי, קרין מנדלוביץ', רועי מנחם מרקוביץ, אלישבע לוי רמי מיימון, אלעד רוזן, גליה פסטרנק, ונילה רויאל, ג'ניפר אבסירה, גיא גולדשטיין, שמחה שירמן, שרון יערי, שוש קורמוש, ליאת אלבלינג, חן שיש, דנה דרוויש, ליז חג'ג', יערה אורן, עלמה שניאור, יוכבד וינפלד, בועז אהרונוביץ,  אסף שחם, נעמה צבר, תמיר שר, דור גז, יוחאי מטוס, רובי ליבוביץ, המיה מורן, דרור דאום, אלי פטל, מיכאל דרוקס, שי יחזקאלי, דוד אריכא, גל ויינשטיין, יאיר גרבוז, נועה צדקה.

נעמה רונה נולדה בשנת 1981 בישראל. בוגרת בית ספר מנשר לאמנות.
הציגה בתערוכת יחיד בגלריית מנשר, הציגה בפסטיבל הצילום הבינלאומי בשנים 2009,ו- 2012 והשתתפה בתערוכות קבוצתיות.

סרטון מהקמות התערוכה:

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

קול קורא 2016

קול קורא  להצעות לתערוכה  במסגרת הסדרה- " שישי ראשון   2016 " 
המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן

אמנים צעירים עד גיל 40, אשר טרם הציגו תערוכת יחיד מוזיאלית,  מוזמנים להגיש הצעה לתערוכת יחיד בחלל "שישי ראשון".    
בשנת 2016, הפרויקט המוצע  צריך לקיים דיאלוג  עם יוצר נוסף:  סופר \ חוקר \ מוזיקאי \ וכ"ו. 

אופן הגשה
לאחר ביקור בחלל, יש להגיש הצעה כוללת  בקובץ pdf אחד בלבד!
ובו החומרים הבאים: 
1. קורות חיים מקוצרים בעברית  בלבד
2.  סקיצה והצעה מילולית לתערוכה  
3. שמונה קבצי עבודות קודמות 
ניתן לצרף קישורים  לאתר ולעבודות וידיאו



כתובת למשלוח ההצעה - איילת השחר כהן-  22ayelet@gmail.com   
 בנושא האימייל יש לכתוב : שישי ראשון 2016
מועד אחרון להגשת הצעות: 10 לאוקטובר. 
תשובות ינתנו עד לתאריך 1 לנובמבר. 


בהצלחה

יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

מארבע יוצא אחד \ יובל אצילי

פתיחה : 04.09.2015 נעילה : 29.09.2015
מארבע יוצא אחד \ יובל אצילי

יובל  אצילי  מציג   זוגות, שלישיות ורביעיות של תצלומים המחברים בין  ייצוגי גוף גבריים לדימויים של  בעלי כנף . העופות הפראיים והמתורבתים מופיעים בתצלומיו כמטאפורה לקדושה, לקורבניות ומיניות.
האמן משתמש בהם ויוצר מהם בעבודה עמלנית,  חומר אורגני חדש. הוא  מתייחס לחומריות שלהם ומקביל אותה לחומרי הגוף ולצורניות שלו. 

הברבור המפואר המופיע באחד מתצלומיו ומונח על גבי מיטה צחורה, עשוי  מכנפיים של תרנגולות,  הטווס בנוי מאלפי חתיכות של צילומים, והציפורים האחרות מוצמדות לגוף האנושי והופכות לחלק ממנו. 

לאמן  יחס מיוחד לזוגות אשר מייצרים במבט ראשון השוואה , וגם לרביעיות. יחס זה מתפענח  אל מול הביוגרפיה הפרטית שלו. הגברים הצעירים המופיעים בצילומים הם  האמן עצמו , שלושת אחיו הביולוגיים וגם זוג גברים אנונימיים. 
" יש לי אח תאום. להיות חלק משניים ולחוות הכול ביחד זה יתרון גדול. הקשר שנוצר ביננו  השפיע עלי בבניית האישיות והדימוי העצמי שלי. הגדילה  במחיצתו של אח תאום  יוצרת לפעמים תחושה של טשטוש האינדיבידואל, אובדן זהות. כך גם הכנפיים של בעלי הכנף שאני מציג : הן תלויות אחת בשנייה כדי לבצע את תפקידן וייעודן- המעוף" . 

ליווי ואוצרות : איילת השחר כהן



יובל אצילי, נולד בקריית אונו, 1986. בוגר המחלקה לצילום , האקדמיה לאמנות בצלאל ירושלים, וסטודנט לתואר שני באמנות באקדמיה לאמנות בצלאל. 
זכה בפרס הצטיינות בלימודים, ע"ש רמי הלפרין ז"ל, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. 

השתתף התערוכות קבוצתיות:  "עוף גוזל", הגלריה בקיבוץ בארי, הציג בחממת האמנים העצמאים, יריד האמנות צבע טרי 7, תל אביב, השתתף בתערוכה "וידאו+", ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב. 

דנה גילרמן בידיעות אחרונות על סדרת שישי ראשון


יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

ורד קורן / witchקראפט

פתיחה : 07.08.2015 נעילה : 31.8.2015

עבודותיה של ורד קורן נבנות כקולאז' של דימויים המנוכסים ממקורות תרבותיים גבוהים ונמוכים.

קורן משתמשת בחומרי ציור מסורתיים: דיו ונייר אורז, ומחברת אליהם חומרים זמינים וזולים כמו טושים, בריסטולים ועטים. עבודתה הציורית סיזיפית ועמלנית, אך הכל ראוי ליצוג בעיניה, ואין מדרג בין הפרטים. המרחב הציורי מאחד את החלקים הזרים ומגלם בתוכו את כל האפשרויות.

 ציוריה של קורן מבליחים מתוך הלילה, זוהרים באורות ניאון ובזהב נוצץ. מציבים את הצופה מול מציאות מתעתעת המערבת בין  קודש לחול, בין מסורת ותרבות לטראש ובין פנטזיה למיסטיקה.
 היסוד הפראי והמכושף שבציוריה של קורן, נחשף דרך החושך, דרך עוטי המסכות וחיות הפרא שהיא מציירת. האמנית המתחקה אחר פלאי תבל אוריינטאליים יוצרת באמצעות עבודת היד, הזרה לטבע הגדול, ומצליחה לחבר לכל אלה, גם סיפורים מקומיים. 



סרטון מהקמת התערוכה :


ורד קורן נולדה בישראל בשנת 1985. בוגרת המדרשה לאמנות, בית ברל. הציגה תערוכת יחיד במוזאון לאמנות, שאנג-יואן, בייג'ין (2015). השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ.







יום שלישי, 25 באוגוסט 2015

שישי ראשון: התערוכה שנותנת כבוד לצעירים

יום שלישי 25 באוגוסט 2015 00:00 מאת: מנחה נופה, עכבר העיר
מזה תשע שנים משמש מוזיאון רמת גן במה לאמנות צעירה ובועטת. לרגל תערוכה המסכמת שנתיים לפרויקט "שישי ראשון", עצרנו לשאול את אוצרת הסדרה כיצד בוחרים את המציגים, ויצאנו עם כמה טיפים חשובים לאמן המתחיל

"להרוג את האמנות שלי". שאשא דותן, וידיאו, 2015

כידוע לכולם עולם האמנות הוא נישתי ודי קטן. רבים הם האמנים החדשים שצצים, חלקם יוצאי מוסדות אמנות וחלקם פיתחו את עצמם באופן עצמאי, אבל מה קורה כשהם רוצים להציג את עבודתם, וכיצד עושים זאת בתוך עולם כל כך מצומצם? המוסד הותיק מוזיאון רמת גן החליט לפני תשע שנים להרים את הכפפה ולתת לצעירים בחבורה מקום להציג את אמנותם במסגרת סדרת תערוכות הנקראת "שישי ראשון". "הסדרה מונה 12 תערוכות רב תחומיות בשנה, ובכך מייצרת תנועה בתוך המוזיאון", מסבירה איילת השחר כהן, אוצרת הסדרה "זוהי מפה מרתקת של עשייה מקומית, ובעיקרה נסיונית. כשנכנסתי לתפקיד , יצרתי יחד עם אריק פוטרמן את בלוג שישי ראשון ואת רעיון הסרטים הקצרים שמלווים כל אמן. הסרטים שמתעדים את התערוכות, ממשיכים לחיות ברשת ולצבור ציפיות".

כיום מוצגת במוזיאון תערוכה המסכמת מהלך אוצרותי של 23 תערוכות שהוצגו במהלך שנתיים, כאשר הרעיון הוא להראות תמונת מצב של האמנות הצעירה. על תהליך הליווי של האמנים הצעירים לקראת תערוכת היחיד אומרת השחר כהן " בעיניי זהו מעשה של העצמה. יש אמנים שעבודתם דורשת שיח רחב וארוך עד שהיא מתגבשת, יש אמנים שמגיעים בשלים לתערוכה ועבודתי מולם שונה. בסדרה זו אני מאמינה שיש לנקוט באוצרות גמישה תוך דיאלוג מלא".

וכיצד נבחרים האמנים?"כשהתחלתי לאצור את הסדרה של שישי ראשון, פניתי לקולגות, מורים ואמנים, וביקשתי שימליצו על בוגרים. במקביל הוצאתי קול קורא ובו ניסחתי מספר כללים שהשתכללו במהלך השנים. אני בוחרת באמנים שהצעתם רצינית ומעמיקה, יוצאת דופן וראויה להראות ולהישמע. לעיתים אני בוחרת אמנים מבוגרים יותר, או מחברת בין שני אמנים לדיאלוג בתערוכה אחת".



"פיסול ספונטני". עבודה של יניב יור, הדפס דיו, 2015

מצב האמנות בארץ



בימים אלו שנשמעים קולות סגירה של מחלקות לאמנות (ראו הסגירה ב'מכון אבני') והתדרדרות המשאבים הציבוריים המושקעים בחללי האמנות הציבוריים, נראה שהמקומות שבוחרים לתת במה לאמנים צעירים, הולכים ומצטמצמים. למרות המצב, נשמע שהשחר כהן לא נבהלת. "העולם משתנה בקצב מהיר, וגם מוסדות האמנות צריכים להשתנות, ואנחנו מורי האמנות, ממשיכים באותה דרך שבה אנו מאמינים: לחנך, ללמד, להעצים וללוות", היא מסבירה את עמדתה. "גם אם הסטודנטים יתמעטו זה חסר משמעות בעיני. אני לא מנהלת מוסד, אני קול פרטי שאומר 'כל עוד מישהו רוצה ללמוד, צריך שיהיה מישהו שילמד אותו'. וכדי לעסוק באמנות יש לעבור דרך של התפתחות וליווי". 
האם לדעתך יש מקום לדאגה?  
"הגדרת לימודי האמנות ככלי עזר בדרך לפרנסה או להוראה, מבשרת על אסון גדול.  יש בעיני חובה חברתית ומדינית לתחזק את המוסדות אשר חורקים שיניים ובוחרים להמשיך ללמד אמנות כאמנות ולא כתחליף או כרקע למשהו מעשי. האמנות צריכה לחזור כמקצוע חובה בכל כיתה וכיתה בבתי הספר היסודיים. אני לא מאמינה שיש דרך אחרת, ילדים אוהבים ליצור וזקוקים לזה כמו אוויר לנשימה".



"לילי", ציור שמן של קטורה מנור ,2015 

אילו עצות היית נותנת לאמנים צעירים שנמצאים בתחילת דרכם?"לא לאבד את האמת שלהם, להמשיך להתפתח במה שמעסיק אותם ולנסות גם לצאת מתוך עצמם ולהביט בעולם. בנוסף, חשוב ללמוד את כללי המשחק, לבחור איפה לשחק ובעיקר לעבוד קשה. כמו בחיים, לכל אמן יש את הדרך שלו ואין קשר בין אמנות טובה להצלחה. הייתי מציעה לאמנים צעירים להטיל ספק בשיטה, ומצד שני גם לחבור לקבוצה שתזין אותם ותיתן להם כוח".

התערוכה "שישי ראשון" תוצג עד ה-13 באוקטובר במוזיאון רמת גן.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

שישי ראשון אחרי



התערוכה שישי ראשון-אחרי, במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, מסכמת מהלך אוצרותי של 23 תערוכות, שהוצגו בין השנים 2014-2013.

התערוכה מבקשת להגדיר את מרחב הזמן שבו פעילים האמנים הצעירים שנה ושנתיים לאחר שהציגו תערוכת יחיד בסדרה שישי ראשון. כמה מהם ממשיכים את התהליך שהחל בתערוכת היחיד שהציגו, ואחרים יצאו בעקבותיו לדרך חדשה.

בשנת 2014 עברה הסדרה לחלל רחב שאִפשר להציג פרויקטים ומיצבים שאפתניים יותר. בחלל קבועה דלת הכניסה לחדרו של מנהל המוזיאון מאיר אהרונסון. הדלת, דימוי הדלת ומה שנמצא מאחוריה, הובילו כמה מן האמנים להתייחס אליה בעבודתם.

האמנים המשתתפים בתערוכה :

שיראל ספרא, רועי בושי, אירה לין, סיון גרוס, דניאל פישר, קרן זלץ, ציכל טוביאס, יעלי גבריאלי, יעל ברנט, שרה לביאשוילי, נעמי גרשטיין, קטורה מנור, רוני קרני, יאיר גוטרמן, נעם בר, מיטל קובו, מיכל אלפרן, אוריאל זיו, גיא קניגשטיין, יניב יור, שאשא דותן, נעם עומר, רותם מנור.

ליווי תערוכה ואוצרות : איילת השחר כהן

קטלוג התערוכה :
















יום חמישי, 25 ביוני 2015

איתמר פריד / No Time

פתיחה : 06.07.2015 נעילה : 03.08.2015

איתמר פריד - No Time

איתמר פריד תופר בין צילום ישיר המתאר דימויים מלאכותיים ומבוימים לבין ייצוגים ריאליסטים של דיוקנאות ונופים. אזורי הצילום בהם הוא פועל נעים בין שלושה מרחבים: המדבר (מצפה רמון וים המלח), המוזיאון לתולדות הטבע בניו יורק והסטודיו הביתי.  המפגש של שלוש הטריטוריות- הפראית, המתורבתת והמבוימת, מייצר תחושה מתעתעת. 
עד כה הציג פריד גופי צילום מובהקים. בתערוכתו המוזיאלית הראשונה, הוא מפרק את תפישתו הסדרתית  ומחבר בין  דימויים אוטונומיים אשר תודעתם העמוקה דומה. בכולם קיים יסוד ממית ובחלקם יסוד מחייה, הם פיוטיים ומזעזעים כאחד ומערערים על טבעם האמיתי של דברים בעולם. 
הצופה העומד מול צמד תצלומי נוף מדברי הממוקמים על הציר שבין נוף אמיתי למלאכותי, יכול לבחור את עמדתו: להימצא בתוך חלל סגור ולהתבונן החוצה דרך חלון בנוף, או להביט פנימה אל תוך דיורמה- מודל תלת מימדי הבנוי בתוך תיבת תצוגה.  
יציקות הפנים הפולימריות של בני משפחתו הקרובה של האמן, התלויות על גבי הקיר בשורה אופקית, מתפקדות כצילום יצוק \ כמסכות מוות, עליהן מקרין פריד בהתאמה את תצלומי המשפחה. בפעולה זו של מיפוי הקרנה, מחייה האמן לרגע את משפחתו, מקבע אותה בזמן משלה ומנציח אותה כזיכרון שכמו נלקח מחדר פלאות. בדומה לפוחלצי החיות בהם השתמש בתצלומיו הקודמים, גם בעבודות אלה נוכחת פעולת החניטה. 
הדיאלוג בין חיים למוות, מתקיים גם בתצלום המתאר משטח שמימי זרוע בכוכבים זוהרים. מופע האור בלילה החשוך הוא אשליה. להתבונן בכוכבים המרוחקים מאיתנו שנות אור הוא כמו להביט אחורה בזמן, אל העבר. פעולת הצילום של פריד, מתעדת לא את הכוכבים עצמם אלא את זיכרונם או מבשרת על מותם.
דיוקנו הכפול של ניסן, גבר צעיר, צולם פעמיים ובהבדל של שלוש שנים. המדיום הצילומי מאפשר להתחקות אחר השינויים הדקים שהזמן מסמן בבשר החי. ומה כבר עבר על גבר צעיר שנשאר צעיר? האם ההכפלה של התצלום מאמצת את העין המתבוננת ומאפשרת לגלות דבר מה חבוי? האם באמת מדובר בשני תצלומים שונים או בפעולת פוטושופ מניפולטיבית? דמותו של האמן נוכחת בתערוכה פעמיים. פעם אחת כמסכת מוות שהתעוררה לחיים, ובפעם השנייה כהשתקפות בתוך אישוניו של ניסן.
גבר חצי עירום, שרוע בתנוחת מוות על גבי סלע בים המלח. דמותו מזכירה לי את אקרוס הצעיר מן המיתולוגיה היוונית שעף גבוה מדי עד שנפל מן השמיים. פריד מביט במצולם שלו מלמעלה ומשקיף על משטח הסלע שנוצר על ידי בולען אשר נפער באדמה באופן פתאומי. אזור הבולען מוכתם במינרלים ירקרקים ובמלח הידוע כחומר משמר. המת האנונימי הזה קשור למרחב סיפורי שאינו נרמז בתצלום. והתצלום, המתרחש בים המוות, מבשר את סופו של הסיפור.  
איילת השחר כהן, יולי 2015



איתמר פריד נולד במנהטן, ניו-יורק, 1987, חי ועובד בישראל. בוגר המחלקה לצילום, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים (2012). השתתף בתערוכות קבוצתיות והציג תערוכות יחיד בגלריה Gitler&, מנהטן, ניו-יורק (2015) ובגלריה פינברג פרוג'קטס, תל אביב (2014). זוכה פרס EPSON ישראל למצוינות באמנות הצילום (2012).

יום שבת, 30 במאי 2015

פידליו \ יעל אזולאי



יעל אזולאי מנכסת חלקים מתוך סצינות קולנועיות , מתייחסת אליהם והופכת אותם לעבודות וידיאו עצמאיות ואותה לבעלת תפקיד.   הוידיאו בעיניה הוא מרחב שמכיל את הזמן, וכך היא בוחרת  רגע שנראה לה חשוב יותר  מרגעים אחרים בסצינה הקולנועית, ויוצרת בו. 
שם התערוכה פידליו מתייחס למילת הקוד שאומר השחקן טום קרוז בסרט עיניים עצומות לרווחה, (סטנלי קובריק, 1999)  כדי להיכנס למסיבה פרטית אשר הנוכחים בה עירומים וזהותם מוסתרת תחת מסכות.  עשיית הסרט  אשר מדבר על תשוקות לא ממומשות וופנטזיות מיניות של זוג נשוי, חפפה לפרידה של זוג השחקנים שהיה נשוי גם במציאות. 

 בעבודות הוידיאו המוקרנות בתערוכה בלופ,  אותו טקסט  שהאמנית דוברת, ואותה פעולה שהיא עושה, חוזרים שוב ושוב,  מנציחים את הרגע והופכים אותו לבעל מעמד איקוני.   אך החזרתיות על הרגע המכונן,  גם מעקרת את הסצינה מכוחה ויוצרת תחושת החמצה אשר מחדדת את  הפער בין המציאות לקולנוע\ לוידיאו \ליצירה.

בין הסרטים והסדרות אליהם מתייחסת אזולאי:  חלום אריזונה, עיניים עצומות לרווחה, כשהארי פגש את סאלי . 

יעל אזולאי
ילידת 1984, חיפה.  סיימה את לימודי התואר הראשון במדרשה לאמנות בית ברל (2010) . אצרה והשתתפה בתערוכות קבוצתיות והציגה תערוכת יחיד ראשונה ב2014.

לומדת בתוכנית לתואר שני באמנות ב- School of VIsual Arts, ניו יורק. 

יום שני, 20 באפריל 2015

מלנין \ אביה וייס ורחל ארז

פתיחה : 01.05.15 נעילה : 01.06.15

אביה וייס ורחל ארז נפגשו במכללת ויצו . מורה ותלמידה.  השנה חברו יחד לתערוכה משותפת ,  אשר תוצג במסגרת שישי ראשון במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן. 
רחל ארז עוסקת בטכניקה העתיקה –קולודיון-הדפס צילומי על גבי לוח רטוב, ואביה וייס מצלמת  בנגטיב. שתיהן יוצרות דימוי אותו הן מפענחות דרך החומר הכימי בחדר החושך. 
בתהליך עבודתן הן מרבות לצלם נשים. 
  
אביה צדה ואוספת את צבא הנשים המצולמות  כמו מאהבת,  ומזמינה אותן לתצלום ישיר וחשוף. רחל ארז בוחרת מודלים נשיים לא קלאסיים ומביימת אותם בקפידה. שתיהן מקיימות דיאלוג עמוק עם תולדות הצילום הקלאסי, אך גם מפליגות ממנו הלאה אל מחוזות פרטיים של חושך ואור.    

ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן. 

סרטון מההקמות :


רחל ארז נולדה בחיפה, בוגרת המרכז האקדמי ויצו חיפה,  מרצה לצילום בתחום התהליכים  הקלאסיים.  אבייה וייס נולדה בחיפה, בוגרת המרכז האקדמי ויצו חיפה, זוכת מלגת 'מכון שפילמן' לצילום 2012 ומלגת קרן אמריקה-ישראל' 2012-2013. 


צילומים מפתיחת התערוכה :









יום רביעי, 25 במרץ 2015

איה ציגר / עד אין די

פתיחה : 02.04.15 נעילה : 27.04.15

בתערוכת היחיד הראשונה של איה צייגר, מוזמן הצופה להלך במרחב תחום בו הקרקע אינה יציבה. 
ההליכה על פני משטחי עץ משולבים, מובילה אל מספר מוקדים בחלל אשר מכילים נוזלים במצבים שונים של תנועה וקול. 

על פני החלונות התלויים באוויר כטריפטיך, זורמים מים בתנועה מחזורית, ובבואת זרימתם מהבהבת ומשתקפת על קירות החלל. על רצפת הבטון מונחים כ-300 דליים שחורים ובתוכם מים. מסת המים הופכת למערכת מולקולרית של חורים שחורים המחוברים זה לזה. וכמו סיפור בתוך סיפור, בתוך אחד הדליים השחורים, נעה סירה קטנה במעגלים, והופכת את משטחי העץ לרציף ארוך ואת עצמה לאפיזודה שהשתבשה, לזיכרון כלוא.  

בצידו השני של החלל ניצב מבנה חלול עשוי ממשקופים ומחלונות הקשורים זה לזה ובתחתיתו קרקעית מתעתעת של מים שחורים. המים האפלים מסמנים מקום חשוך ועמוק בו משתקפת דמותו של המתבונן, בתוך מרחב מהופך של מעלה ומטה. מנגנון חשמלי משחרר מנוף היורד אל המשטח הנוזלי, נוקש בו, מזעזע אותו ויוצר אדווה על פני המים. 

על גבי אחד הקירות, מוקרן וידאו כהה וכמעט מחוק, דימוי הבא והולך, של זוג ישוב בגבו על מיטה בחדר סגור. מבטם של בני הזוג פונה אל חלון והחוצה מן החלל. בתערוכה בה מרובים החלונות, מתקיים אופק נסתר ודיאלוג בין פנים לחוץ. סצנת הזוג טעונה. דבר כמעט לא קורה בה. נוכחותה הופכת את החלל ואת כל מה שבתוכו למראה אחורית ומטאפורית לעולם שבו החושים מחודדים, ההתנהלות זהירה והסכנה אורבת. סצנת הווידאו מופיעה כאובייקט מוקטן גם מחוץ למרחב התערוכה, כעין אקספוזיציה ובמקביל אחרית דבר, פוגשת את המבקרים בכניסה לחלל ומלווה אותם בצאתם ממנו. 

איה צייגר, אמנית רב תחומית, מעצבת תפאורה, צלמת ופרפורמרית. נולדה בירושלים, 1983,

חיה ויוצרת בתל אביב. בוגרת מצטיינת של המחלקה לעיצוב תפאורה במכללת שנקר (2008), עובדת כמעצבת ארט, תפאורה ותלבושות ומתמחה בעיצוב קונספטואלי.



צילומים מההקמה :




יום שני, 23 בפברואר 2015

פראנס לבה נדב & אתי שוורץ / יסודות מוליכי שולל

פתיחה : 06.03.2015 נעילה : 30.3.2015

יסודות מוליכי שולל

אתי שוורץ & פראנס לבה-נדב 

הטבלה המחזורית של היסודות, שהומצאה במאה ה-18, היא שיטת מיון ומודל לסידור היסודות שמרכיבים את העולם. מורכבותה ודרך בנייתה, שעירבו חזון וניבוי, נקשרות לאופני הפעולה של שתי הצלמות המייצרות בתערוכה זו דיאלוג צילומי "אלכימי-אופטי". 

אתי שוורץ נשענת על הטבלה המחזורית, שאותה היא בוחנת דרך צילום למעלה מעשור. היא מצלמת שאריות חסרות השראה מסביבת הבית ומדמה אותן ליסודות הכימיים הטהורים. הדימויים משובצים במבנה המושאל מדגם הטבלה המחזורית לפי שיטה שיצרה ובהתחשב בנתוניהם ובמה שהם משקפים עבורה. 
הצבת הקיר שהיא מציגה עוקבת אחרי התפתחותה של צורה ומאפשרת קריאה של ניגודים ומצבי צבירה שונים: מדימויים סגורים וברורים ועד לדימויים מופשטים המצויים בשלבי התהוות או התכלות. 

המרחק האנרגטי בין היסוד הכימי לדימוי שמייצג אותו הוא עצום וקסום. ההחלטה שחומר כגון פלסטיק ייצג יסוד טהור נולדה מתוך מצב הצבירה, הטקסטורה ומרחב המחיה שממנו נלקח החומר הזול. בהתייחס ליסוד בלתי נראה לעין כמו גז אציל, מזהה האמנית בתוך האובייקט שמצאה את היסוד המטאפיזי והאציל של הגז ובוחרת בו. 

"החוק מאחורי הטבלה המחזורית הוא שסתירות יוצרות דווקא איזון, ואת המצב המאוזן אפשר לראות רק ממקום מרוחק. כצלמת חשוב לי להראות את השלם ואת החלקי בו-זמנית. וכמו בטבלה המחזורית, גם אני בניתי שיטת עבודה המאפשרת צירי השוואה לאורך, לגובה ולתופעת המחזוריות. הגריד של הטבלה מאפשר ראייה "כמו מדעית", וכצלמת מתקשר עבורי לפריים המלבני." 

העיסוק הרעיוני בחומר וביסודות הכימיים מוביל את שוורץ לצלם בנגטיב ולהחזיר בתהליך העבודה את הצילום לחומר. גם עבודת החיבור בין התצלומים ויצירת הגריד קשורה להבנת החומר ולהתנהגותו בעולם, או כפי שמעשה הצילום פירש אותו (דימוי כלשהו שמשדר כובד או מפיץ קרינה ימצא את מקומו המתאים בשדה הנכון, דימויים כהים יסמנו את יסוד המתכת וכו'). 

פראנס לבה נדב מצלמת גם היא בסביבת הבית. עבודתה נרקמה בפינה קטנה בין חודש נובמבר למרס, זמן שבו קרן אור חודרת מן החלון אל הקיר העירום. האור העובר דרך חפצים מזכוכית וחוזר מקופסאות מתכת מוטל על הקיר ונושא עמו אינפורמציה מופשטת של כתם וצבע, רושם את החומר שלא נראה בצילום. הדימויים המטאפיזיים שיוצרת פראנס מדווחים על התאדות, על קיום נוכח ונעלם ועל זמניות. בתצלומיה האור פוגש את החומר, מתפרק ונשבר דרכו, מוחזר ממנו ומטעין את עצמו באמצעותו. החומר מתאדה אך לא נעלם. האנרגיה שלו, כמו בטבע, עוברת התמרה ומסומנת. 

"בדיאלוג ביני לבין אתי, אני מתחברת לתפיסת החומר שהיא מעלה. אזור הגזים האצילים בטבלה המחזורית מדבר אלי יותר מכול. החומר שמצב הצבירה שלו לא נראה לעין, חסר ריח וחסר צבע, מעניין אותי ומפעיל אותי בעבודה הנוכחית. גם התצלומים שלי מתארים כמעט כלום. הם תחומים בזמן וקשורים לטבע האור. באמצעות האור אני רושמת את התנועה של החומר וגם את ההתנהגות שלו. האור הוא חומר הגלם של הצילום, ויחד עם זאת הוא גם אל-חומר." 

שני גופי העבודה, שהתפתחו בקווים מקבילים, הופכים את חלל התערוכה למרחב של אופטיקה וכימיה, שני מושגי יסוד הקשורים קשר עמוק לצילום. 
יחסן של שתי האמניות בתערוכה זו למדיום הצילומי נוכח ומשמעותי. אתי שוורץ מחויבת לנגטיב, לתהליך הכימי ולחיבור בין צילום לחומר; פראנס לבה נדב קוראת ומפענחת את הקובץ הדיגיטלי הכמעט ריק, עם תודעה של הבנה אנאלוגית עמוקה. שתיהן מתייחסות לאור החד-פעמי הנופל על האובייקט ולתפיסת הרגע של הצילום הקלאסי. 

העבודות של אתי ופראנס נעות בין סוד לגילוי. המצלמה משמשת אותן ככלי מתווך וכמגבר. שתיהן לא מצלמות את הדבר עצמו אלא את מה שהוא יוצר או מדמה, ונפגשות בתערוכה ברווח שבין נוכחות החומר הפיזי להיעדרו. 

ליווי תערוכה: איילת השחר כהן, מרס 2015 

-------------------------------------------------------------------------------------------------


פראנס לבה נדב  נ. 1956  בצרפת, חיה ויוצרת בתל-אביב \ בוגרת תואר ראשון בעברית ובערבית מטעם אוניברסיטת סורבון בפאריס / בוגרת המחלקה לצילום, מכללת הדסה בירושלים / לימודים לתעודת הוראה במסלול לאקדמאים בסמינר הקיבוצים ת"א / מאז 1986 מלמדת צילום במוסדות שונים / מאז 2005 מלמדת צילום בבית הספר מוסררה י-ם / הציגה תערוכות יחיד (בין השאר בבית האמנים ת"א ובגלריה לצילום במכללת הדסה, י-ם) השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל (בין השאר - רשות הרבים, מוזיאון ת"א, העבריים החדשים - 100 שנות אמנות ישראלית, גרופיוס-באו, ברלין, גרמניה). פרסמה שני ספרים, כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה, בשיתוף עם דרורה דומיני ושטח משותף, שניהם בהוצאת חרגול. קיבלה מענקים ממפעל הפיס, עיריית ת"א וקרן ארטור גולדרייך.

אתי שוורץ , נ. 1970  בירושלים, חיה ויוצרת בתל אביב \ בוגרת המחלקה לצילום במכללת הדסה, ירושלים, מרצה לצילום במכללת הדסה ירושלים ובאקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים \  אוצרת  ושותפה בבית מלאכה לצילום "רע" וב"סקוור איילנד", חנות להדפסת תמונות \  הציגה תערוכות יחיד  והשתתפה בתערוכות  קבוצתיות. תערוכתה האחרונה מיתוגרפיות הוצגה בגלריה עינגע בתל אביב 2014,  בשיתוף עם רותי אגסי ונועה בן נון מלמד \  לאחרונה פירסמה ספר צילום  שליווה את התערוכה 2100  עוקבים בגלריה העירונית טבעון,  בשיתוף עם רע בן דוד ובאוצרתה  של טלי כהן גרבוז \  זכתה במילגת קרן אמריקה ישראל , ועבודותיה נמצאות באוספים שונים. 





יום רביעי, 28 בינואר 2015

צפיה דגני / ״הבשורה״

פתיחה : 06.02.2015 נעילה : 02.03.2015


בתערוכת היחיד השנייה שלה, מבקשת צפיה דגני לעמוד על טיבו של מעשה האמנות, לתייר בין אופני הגשמה, לשהות בתווך שבין רעיון לביצוע ולעקוב אחר התגשמות רוח בחומר . 
צלעותיה השונות של התערוכה הרב מדיומאלית, מכנסות קווי אורך ורוחב, מדלגות בין טיפוגרפיה לגיאוגרפיה ובונות מרחב כלאיים טעון באיזכורים וסימנים. 

הבשורה על פי צפיה, מתגלה כמצב ביניים הדורש  קשב וחיבור בין נוכחות להעדר ובין עיוורון  להתגלות . מאחורי הקלעים עומד דבר מה נסתר המושך בחוטים, מפיח רוח בחומרים  ויוצר בהם תנועה וגוף . חלק מן המוצגים נוכח בעולם ונלקח משם כמו שהוא (פרחי הכדית הטורפת, מקרנים ומסכים, פרוות עיזים), ואחרים הם מסמנים ומטאפורות (עיגול אור מלא, צל משוכפל, טקסט בשפה הערבית, ארון ובתוכו בד זהב).  

האמנית אשר חוקרת אמצעי תיווך, כותבת שיר בעברית  ומתרגמת אותו באמצעות google לשפה הערבית . הטקסט הלבן הבוקע מתוך הקיר הלבן, בדומה לפעולת העיפעוף הדיגיטלית שמפעילה האמנית על דיוקן הרב קוק הצעיר , יוצרים שדה שהנסתר בו רב מן הגלוי.  

גם הציור הרנסאנסי שעבר טרנספורמציה דיגיטלית  ומוקרן כדימוי  על מסך,  מתפענח  בסופו של יום, כציור הנוף ממנו הוצאה המונה ליזה , אייקון נשי ומסתורי שצויר על יד המאסטר לאונרדו דה וינצי במאה ה-16. 
מחיקתה של המונה ליזה מאותו ציור נוף דמיוני, מאתגרת את הצופה. ברגע שיוודע לו על העדרותה ממנו , הרי שלא יוכל להפסיק מלהגות בה. 


איילת השחר כהן , פברואר 2015 


צפיה דגני היא אמנית בוגרת בהצטיינות של המחלקה לאמנות בבצלאל. הציגה בתערוכות בארץ ובעולם. לומדת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב.