Untitled and Unknown \ דיה בלזר

פתיחה : 01.07.2016 נעילה : 01.08.2016

תערוכתה של דיה בלזר מציגה שלושה פרגמנטים מתוך סצנה שנקטעה והוכנסה אל חלל סגור.   

במבואת הכניסה לחלל, לצד המקפיא התעשייתי, ניצבת תיבה. הדופן הקדמי שלה חושף את גופי התאורה שבתוכה וכך נוצרת הפרעת ראייה. הדופן האחורי חסום ומציג מעטפת סיליקון גמישה בה מוטבע עור של דג . התיבה ניצבת על גבי מגבר, המשמיע בזמן אמת רחש של מאוורר אשר ממוקם בחיץ שבין תקרת המוזיאון לשמיים הפתוחים. 

חלקה העיקרי של הסצנה מתרחש מעל ומתחת לגשר הבנוי מענפים ומקורות עץ בניין. הגשר הקטוע  שאינו מוביל לשום מקום, מציג מתחתיו  נוף מוקטן של רכס הרים ובקתות , עשוי מגבס, חומר פולימרי, יציקות קרח ואבקת גרפית. על גבי הגשר ניצב מקרן השולח אלומת אור לבנה אל החלל. 

הטופוגרפיה של הנוף המסתתר מתחת לגשר, משתנה בכל יום. הנוף שאינו יציב, מתמוסס וקורס אל תוך עצמו, משאיר על רצפת המוזיאון שאריות ועקבות. על גביהן , לאורך כל זמן התערוכה, תוסיף האמנית לבנות שוב ושוב באמצעות יציקות מים קפואות ואבקת גרפית, תמונת נוף שתיווצר על גבי חורבות הנוף הקודם. 

בקצה הנגדי של החלל, נוכח תבליט הפוך של אישה. כמו הגשר גם היא קטועה, נוצרה באמצעות העתק  מגוף חי ונשענת על סד. מתוכה בוקע סאונד רציף ולא ערוך של נשימות אצן הרץ בהרים במשך ארבע שעות, כשגופו יוצר חיכוך עם משבי הרוח.       

באמצעי הדמיה של גיאולוגיה, תאורה וסאונד, שימוש בזמן אמיתי וזמן אחר, מצטרפים חלקי העבודה בחלל לסיפור חידתי המתרחש  בין תודעה למרחב קר. חלקי הסיפור נמצאים במצבי גילוי והסתרה. אלו קשורים גם לטכניקות שמפעילה האמנית על החומר: יציקות, הטבעות, עטיפות ובניית שכבות. הצבה זו ממשיכה את עבודותיה הקודמות של בלזר שעסקו גם הן במימדי הזמן והמרחב באמצעות חומרים, טמפרטורה ומערכות יחסים בין אובייקטים .

ליווי ואוצרות- איילת השחר כהן, יולי 2016

דיה בלזר נולדה בקיבוץ כפר חרוב, 1985. חיה ופועלת בתל אביב. 

זכתה  במלגת הצטיינות על הישגים אמנותיים ואקדמיים מטעם מכללת בית ברל (2012). בוגרת תואר ראשון בהצטיינות יתרה בפקולטה לאמנות "המדרשה", מכללת בית ברל (2013).

זכתה בפרס תערוכת יחיד בגלריית המדרשה, תל אביב (2013). הציגה במבחר תערוכות קבוצתיות ביניהן ב- Mind the Gap בגלריית המדרשה (2015), "רפסוד" (2015), "נפש מכבי האש" בסדנה החדשה לאמנות רמת אליהו (2014). עוסקת בחינוך לאמנות. 

דימויים מתהליך העבודה :

העולם הצף / אפרת בלומברג

פתיחה : 03.06.16 נעילה : 27.6.16

ציוריה של אפרת בלומברג עדינים וסודיים. הם נבראו לא כדי לתאר את הטבע והמציאות, אולי כדי  לשרטט מחשבה והירהור על עולם המזין את עצמו . הם קשורים לאזורי החלימה , מתארים מערכת  אורגנית של קרחונים, חיות, עצים ואנשים  ומתייחסים לכוח המשיכה ולמרחב הזמן.  

הם נרשמים באמצעות עפרונות בעוביים שונים ולעיתים נראים כשקופים כיון שצוירו , נמחקו ונמחו מעל פני הדף , משאירים שארית מהבהבת של עצמם.  

בציוריה של בלומברג, נוכחים הלילה והיום זה לצד זה, המרחב הריק הוא דף נייר והוא גם אור יום. החושך הוא טקסטורה מקווקוות וגם שמיכה דקה מעופרת.  בכולם ניסיון להיאחז ולהתקרקע,   ובו זמנית להרפות ולהתמסמס.  חלק מהדימויים יושבים על חומר   או על פני המים ואחרים תלויים באוויר, נוסקים כלפי מעלה או צוללים אל האדמה. 

הרישום בעפרון מאפשר לבלומברג להגיע לדקויות ולמפרט תיאורי . העיפרון גם מבודד  את הדימויים בקווי מתאר  וחונט אותם. כעת הם נראים כעובריים, כגלמים  שעשויים להתפתח ולשנות צורה. 

ציורי העולם הצף 浮世絵) – אוקיו-אה ( הוא שם כולל להדפסים מחיתוכי עץ שנעשו ביפן החל מהמאה ה-16 ותיארו  באופן הומאני עולם הדוניסטי וסגנון חיים בורגני של רובע התענוגות ודייריו: נשים, שחקני קבוקי, לוחמי סומו ובליינים. הם תיארו גם בתי תה, סוחרים ונופים וביקשו להנציח בעבודתם את היופי החמקמק ובר החלוף של עולם התענוגות.  מקור השם אוקיו –אה  הוא במונח הבודהיסטי אוקיו- המתאר את העולם כמקום ארעי של סבל. 

ליווי ואוצרות- איילת השחר כהן

אפרת בלומברג, נולדה במכמנים, 1986. חיה ועובדת בחיפה.

בוגרת המדרשה לאמנות, 2013, מתמחה ברישום.

שחר אפק \ Parallel

פתיחה : 06.05.2016 נעילה : 30.05.2016

שחר אפק, אמן צעיר שסיים את לימודיו בשנה שעברה, עוסק במבנים ארכיטקטוניים ביתיים וציבוריים, בחיבור למרחבי הפנים הנפשי והחוץ החברתי- תרבותי . בעבודותיו נבנים  עולמות מקבילים ומתעתעים בהם זולג הקונקרטי אל המדומיין  ומתארגן מחדש תוך שימוש בצילום, בהדמיה וירטואלית ובהתאמה לחלל.

בתערוכתו הנוכחית, הוא יוצר חלל צר בתוך הגלריה של שישי ראשון ובו פתחי יציאה\כניסה אל חלקי החלל המקורי.  החלל המסדרוני שבנה, תוחם בהיפוך את החלל המוזיאלי, משנה לו כיוון, מבטל את נוכחותו המוכרת ואת נקודת המרכז שלו ובוחן מחדש את גודלו ומעמדו.  

בתוך המסדרון הבנוי מוקרן מסדרון וירטואלי שבקצהו צילום רצף של נוף המתחלף במהירות עד שלא ניתן לאחוז בו במבט. הקרנת מקטעי הנוף (אשר צולמו בגרמניה מתוך רכבת בדרך מהמבורג לליפציג),  פותחת חלון לעולם שנמצא מחוץ למסדרון, או בתוך תודעתו של הצופה, אשר הופך לנוסע אל מקום – לא מקום, בו הזמן והמרחב קשורים יחד.

"כשהתבוננתי בחומרי הגלם שצילמתי ברכבת בגרמניה, הם הזכירו לי מראות שלא חוויתי    במציאות, אלא נצרבו בי לאחר קריאה, שמיעת סיפורים וצפייה בסרטים."

המסדרון-אזור מעבר מוארך ותחנת המתנה, מסמל את הגשר בין עולמות ובין דעות, מסמן בין פנים לחוץ ואת המבוא אל הלא נודע. בעבודתו של אפק, הופך המסדרון למבנה אשר מנתק בין תודעתו החופשית של הצופה לבין גופו הדחוס בין שני קירות. נקודות מבט הופכיות אלה מייצרות שיבוש אופטי ותחושה של אינסופיות, מאידך- ביכולתו של הצופה לחשוף את  המבנה הארעי של המסדרון ולעבור אל צדו השני , אל "מאחורי הקלעים", לגלות את הקונסטרוקציה "האוחזת במסדרון", הסדורה כספרייה ריקה ובה דימוי של ספר פתוח אחד. 

"מרחב המחייה האדריכלי המקיף אותי גורם לי לתהות על קיומו ומהותו. בתקופה בה המרחב אינו רק מוחשי, מעניין לבחון את החוויה הווירטואלית ואת התנהלות האדם בתוכה.  במיצב "פרלל",  החלטתי לבנות מסדרון היוצא מתוך הכניסה לחלל התצוגה, ומוביל לריק". 

ליווי ואוצרות: איילת השחר כהן

שחר אפק, צלם, שף ואמן, נולד בשנת 1987 בקריית טבעון. 

בוגר המחלקה לצילום בבית הספר מנשר לאמנות תל אביב (2015). 

הציג בפסטיבל "מנורת לילה", שכונת נווה שאנן, תל אביב ובגלריית התחנה המרכזית בתל אביב (2015). השתתף ביריד "צבע טרי 8" , בפרויקט של גלריית תירוש (2016).

צביונת \ יעל אורן-סופר

יעל אורן-סופר מציגה בחלל שישי ראשון ציורים גזורים ומודבקים  ומיצבי קרמיקה המתארים דמויות אנושיות ובעלי חיים המפעילים יחד מערכת דינאמית.  

עולם הדימויים שהאמנית יוצרת מתחיל במוכר ובנראה לעין - בתא המשפחתי המצומצם. נוכחות הדימויים בחלל  מדמה ציור מערות קדום הבנוי מפרגמנטים אשר נאספים  לסיפור חזותי שלא ניתן לקשור למרחב או לזמן. המציאות המצוירת בסיסית ופשוטה , מגולמת  באמצעות פריטים בודדים מעולם הטבע, מפעולות מכאניות  וממעשה  אמנות ידני ועמלני- מרובה הליכים יצרניים . 

בראשית קיים הצילום באמצעותו מלקטת סופר את המראות.  ואחר הצילום  נבראים הציור והמצעים הקראמיים. אלו נגזרים ונחתכים מתוך הפורמט (הבד\החימר)  , מתחברים מחדש בהדבקה על בדים וממוסמרים על גבי הקירות בחלל התערוכה.  כמו הקרמיקה, גם הקנבס נחקר כחומר ומוצג מקופל והפוך. 

הפיל וחד הקרן חיות פלאיות. הן נשזרות בעבודות של אורן סופר אל תוך עולם הדמויות (זוג חוטבי עצים, ילדה לוליינית ואשה פרשית) מעצימות אותן אך מאבדות  את דרכן הפראית והקסומה. הביות והכיבוש שלהן בידי הילדה והאישה מעוררים השתאות  לצד כאב על העלמות אופיין הטבעי  והפנטסטי.

ליווי תערוכה :  איילת השחר כהן

יעל אורן - סופר, ציירת וסטודנטית לתואר שני בתולדות האמנות ובאוצרות באוניברסיטת חיפה \ בוגרת תואר ראשון בהצטיינות בחינוך ובאמנות, מכללת אורנים (2012-2014) \ למדה אמנות וחינוך במדרשה לאמנות, בית ברל (2005-2007 ) \ השתתפה בתערוכות קבוצתיות בשער 3 חיפה, ביריד צבע גלילי ועוד \ הציגה תערוכה זוגית- מוצק- בגלריה לאמנות ישראלית, קרית טבעון \ זכתה בפרס בחירת האוצר בתערוכת הבוגרים במכללת אורנים (2014)

גידי גילעם \ רטט

פתיחה : שישי 4.3.16 בשעה 12:00 נעילה : 28.3.16

בעבודותיו החדשות, מבקש גידי גילעם לבחון את הגבולות האפשריים של ציוריו ורישומיו. 

כמי שעבד בעבר  עם חומרים תעשייתיים וצייר על גבי קירות ברחוב ובמרחבים ציבוריים אחרים, חוקר  גילעם  את שפתו הציורית המתגבשת בתוך הסטודיו הסגור , ומייצא אותה אל חללי תצוגה אחרים  ולראשונה אל חלל מוזיאלי. 

 חומרי הציור הבסיסיים (מצע הבד ומסגרות העץ למתיחת הבד) נחקרים על ידו כאובייקטים בעלי תוקף אמנותי,  ויחד עם חומרים נוספים כמו פיסות פרספקס, נייר וקרטון הם חוברים לציוריו ויוצרים מן היבריד ציורי פיסולי המתייחס לקיר , לאור ולחלל.

בציוריו של גילעם  מופיע  לאורך שנים קונטור המתאר דמות אנדרוגינית בגדלים שונים , עירומה ומכונסת, לעיתים ישובה על כסא או ניצבת בחלל  ריק. הדמות נטולת הפנים  נראית כמי שנשאבו ממנה החיים או ככזו שממתינה להתמלא בזהות חדשה. הקו המגדיר אותה הוא גם הקו שמבודד אותה מהמשטח הציורי ומהדהד אל תוך הקווים  במערך הפיסולי שנבנה מסביבה וביחס אליה.  בתערוכה הנוכחית תצא הדמות מתוך הקנבס המלבני וגבולותיה יוגדרו מחדש בדיאלוג עם החלל.   

 ליווי ואוצרות- איילת השחר כהן

סרטון מפתיחת התערוכה :

גידי גילעם יליד 1977, אמן רב תחומי הפועל בתוך הסטודיו ובמרחב הציבורי במקביל, גדל באיטליה, חי ועובד בתל אביב. בעל תואר בהיסטוריה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב וכן תואר בעיצוב מבצלאל. זוכה פרס פלדהיים בעיצוב (2010). השתתף בתוכנית שהות אמן של עמותת פעילה (2012). הציג בתערוכות קבוצתיות ויחיד בארץ ובחו"ל . עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.

הבריטיש מיוזיאום \ הילי גרינפלד

פתיחה : 05.02.2016 נעילה : 29.02.2016

שיח גלריה יתקיים בשבת 27.2 בשעה 12:00 בהשתתפות האמן אסי משולם

תערוכת היחיד של הילי גרינפלד, מזמינה את הצופה לנוע בחלל "שישי ראשון" במסלול מעגלי ובפסיעות אחידות תוך התעכבות והתבוננות בארבעים מתקנים מוארים החובקים צלמיות בדמות סרקופג. לכל צלמית מוצמד אובייקט דמוי Madeleine, אזכור לעוגייה המסורתית בצורת קונכייה, אשר טעמה עורר אצל הסופר מרסל פרוסט (בעקבות הזמן האבוד, כרך I) אושר רב וזיכרונות אבודים. 

במרכז החלל מוצב מזבח ועליו מונח אובייקט דמוי מקדש אשר מסתובב באיטיות. המעגל הפנימי בעבודת הרצפה והמעגל החיצוני של תנועת הצופה בחלל, מזכירים מעגלים נוספים הקיימים בתרבויות שונות ובטבע, ומתייחסים למרכזי אנרגיה ולמקומות קדושים. 

הצלמיות אשר מטופלות באופנים שונים מקבלות את תכונותיהן על ידי האמנית אשר רושמת עליהן סימנים, עוטפת בפיגמנטים ובגרפיט, או שאוטמת אותן בצבע ומכסה על זהותן. 

שם התערוכה שולח אל זיכרון עבר של האמנית אשר ביקרה בילדותה באגף העתיקות של 

ה- British Museum והתרוצצה בין המומיות והסרקופגים כאחוזת דיבוק. "אני לא יכולה לשים את האצבע על מה שריתק אותי שם, אבל זה היה כל כך קיצוני שבזמן שעברנו בחנות המוזיאון, הגנבתי מתחת למעילי הנפוח קלמר בצורת סרקופג״. 

גם בעבודותיה הקודמות, יצרה גרינפלד שאריות וגרסאות מלאכותיות של עצמים המשמשים לפולחן ומזמנים את הצופה למרחב כמו מאגי - טקסי. מתקני הסרקופגים בחלל "שישי ראשון" - היבריד של צלמית (פסלון קטן המשמש קמע למזל, לפריון) וסרקופג (סמל מוות, כלי קיבול לקבורת הגוף), מבקשים להתייחס אל פעולת הייצור והריבוי של מוצרי צריכה, לפולחן עממי וגם לעתיקות שנעקרו מסביבתן המקורית ומונצחות בהיכלות האמנות. 

ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן, פברואר 2016

הילי גרינפלד, ילידת 1981, בוגרת בצלאל תואר שני (2013), ותואר ראשון (2007) בהצטיינות. קיבלה פרס לורן ומיטשל פרסר. למדה בסלייד לונדון במסגרת חילופי סטודנטים. סיימה לימודי ספרות השלמה לתואר, באוניברסיטת תל אביב (2010) והשתתפה במסלול העמיתים על מלגה של מכללת עלמא (2009).

השתתפה בסדנת אמנים על מלגה מלאה בתואר שני - 'Tropical lab ׳ של לאסאלי קולג׳ בסינגפור (2012). זכתה בתמיכת קרן רבינוביץ לתערוכה "אנגוגיה" בגלריית אלפרד (2015). קיבלה מענק מעמותת רסיסים לפרויקט שולחן הבדולח שהוצג בבית הנסן בירושלים, הציגה באקדמיה לאמנות Lasalle , סינגפור, בפרויקט לבלמה, ניו יורק, בביאנלה לאמנים צעירים, רמת השרון ועוד.

ממייסדות עמותת כורש לתרבות ואמנות בירושלים.

ניב כהן / מסוארי

פתיחה : 01.01.2016 נעילה : 01.02.2016

 " אני עושה דיאלוג עם מה שקרוב אלי. מנכס דימויים ורעיונות מתוך המדיות החברתיות, מהרחוב ומהסביבה הקרובה. אני ממציא ומדמיין עולם שבטי - פגאני, אפריקאי, שחור. חשוב לי לדבר על צבע העור, זו החזות שלי וזו הקליפה שלי, דרכו אני סופג מסרים מהסביבה. הוא חושף אותי וגם מכסה עלי ואני משתמש בו כמטאפורה, מתרגם אותו באמצעות חומר לאמנות.

בעבודות שלי אני מכליא ומפגיש בין פערים : בין הצמצום לעודפות, בין החיצוני לפנימי, בין השחור ללבן, בין הגבוה לנמוך, בין קודש לחול ובין כהן למסוארי, שזה הנשי והגברי של המשפחה שלי.

לא רק גברים מזרחיים כמוני יכולים לזהות בחומרים שלי חוויה ראשונית ומוכרת. גם נשים לבנות יכולות להרגיש את זה דרך העבודות. הזיהוי הוא אינטואיטיבי וגם קשור ל-Ready Made . החניתות, הפסלים והמסכות עשויים מעץ בניין, מפלורוסנטים, מאובייקטים כמו סקייטבורד ומחומרים תעשייתיים ואורגניים כמו שיער ובצק של ג'חנון. 

היסוד הפולחני בתערוכה מתווך באמצעים סטריליים. אני לא מדמה את החלל המוזיאלי למערה, אבל אני מדבר על מעמד של התכנסות ומזמן את הצופים לתוך מרחב טקסי ומעגלי מסומן בקורדינטות. 

החניתות על הקיר הן כלי מלחמה, ארסנל הכלים שלי להתמודד עם החוץ. אני רק מראה את הגבר הלוחם. זו התכונה שלי כיוצר: אני לוחם בעל ג'סטה רחבה. זו גם הטקטיקה שלי כאמן. אני כובש. 

המסכות זה גם אני. באמצעותן אני מסלק את הפנים הקיימות שלי ומציע לעצמי להסתובב בעולם עם פנים אחרות. אני יוצר עדר של מסכות- ובעצם יוצר שבט שאני קורא לו מסוארי. לאמא שלי יש רק אחיות, אז אני ממשיך את השם שלה דרך הכלים שלי באמנות " . 

" מסוארי"  מפגישה בין עולמות ובין הפכים אשר מתקיימים בקווי התפר שבין צילום-ציור- פיסול- חלל. התערוכה מציגה יסודות גבריים אך מקבלת את שמו של השבט הנשי במשפחתו של ניב . מן תיקון לשם שלא יכול להמשיך בעולם. המפגש בעבודות בין השחור והחומרי  לכסוף והמעובד הוא מפגש בין חושך לאור ובין בשר למתכת. הכסוף נוצץ, מסנוור, מעוור ומחזיר אור. השחור בולע, פראי, לא יודע, גס, יצרי ומחוספס. 

מרחוק נראות העבודות כמו משהו אחד ומקרוב הן מספרות סיפור אחר. החמסה המצולמת נחשפת מקרוב ככף יד שעורה קולף המסמנת את ברכת הכוהנים \ מסכת הכסף שנראית בוהקת מרחוק , חושפת מקרוב את דפוס הרשת של המגזין ממנו נוצרה \ המסכות נראות מרחוק כישויות שלמות אשר לוכדות את מבטו של הצופה ומקרוב נחשף האופי הקולאז'י שלהן \  ראש החיה נראה מאיים ומקרוב נוכחים בקליפה שלו. 

ליווי תערוכה ואוצרות-איילת השחר כהן

מארבע יוצא אחד \ יובל אצילי

פתיחה : 04.09.2015 נעילה : 29.09.2015

מארבע יוצא אחד \ יובל אצילי

יובל  אצילי  מציג   זוגות, שלישיות ורביעיות של תצלומים המחברים בין  ייצוגי גוף גבריים לדימויים של  בעלי כנף . העופות הפראיים והמתורבתים מופיעים בתצלומיו כמטאפורה לקדושה, לקורבניות ומיניות.

האמן משתמש בהם ויוצר מהם בעבודה עמלנית,  חומר אורגני חדש. הוא  מתייחס לחומריות שלהם ומקביל אותה לחומרי הגוף ולצורניות שלו. 

הברבור המפואר המופיע באחד מתצלומיו ומונח על גבי מיטה צחורה, עשוי  מכנפיים של תרנגולות,  הטווס בנוי מאלפי חתיכות של צילומים, והציפורים האחרות מוצמדות לגוף האנושי והופכות לחלק ממנו. 

לאמן  יחס מיוחד לזוגות אשר מייצרים במבט ראשון השוואה , וגם לרביעיות. יחס זה מתפענח  אל מול הביוגרפיה הפרטית שלו. הגברים הצעירים המופיעים בצילומים הם  האמן עצמו , שלושת אחיו הביולוגיים וגם זוג גברים אנונימיים. 

" יש לי אח תאום. להיות חלק משניים ולחוות הכול ביחד זה יתרון גדול. הקשר שנוצר ביננו  השפיע עלי בבניית האישיות והדימוי העצמי שלי. הגדילה  במחיצתו של אח תאום  יוצרת לפעמים תחושה של טשטוש האינדיבידואל, אובדן זהות. כך גם הכנפיים של בעלי הכנף שאני מציג : הן תלויות אחת בשנייה כדי לבצע את תפקידן וייעודן- המעוף" . 

ליווי ואוצרות : איילת השחר כהן

יובל אצילי, נולד בקריית אונו, 1986. בוגר המחלקה לצילום , האקדמיה לאמנות בצלאל ירושלים, וסטודנט לתואר שני באמנות באקדמיה לאמנות בצלאל. 

זכה בפרס הצטיינות בלימודים, ע"ש רמי הלפרין ז"ל, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. 

השתתף התערוכות קבוצתיות:  "עוף גוזל", הגלריה בקיבוץ בארי, הציג בחממת האמנים העצמאים, יריד האמנות צבע טרי 7, תל אביב, השתתף בתערוכה "וידאו+", ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב. 

דנה גילרמן בידיעות אחרונות על סדרת שישי ראשון

ורד קורן / witchקראפט

פתיחה : 07.08.2015 נעילה : 31.8.2015

עבודותיה של ורד קורן נבנות כקולאז' של דימויים המנוכסים ממקורות תרבותיים גבוהים ונמוכים.

קורן משתמשת בחומרי ציור מסורתיים: דיו ונייר אורז, ומחברת אליהם חומרים זמינים וזולים כמו טושים, בריסטולים ועטים. עבודתה הציורית סיזיפית ועמלנית, אך הכל ראוי ליצוג בעיניה, ואין מדרג בין הפרטים. המרחב הציורי מאחד את החלקים הזרים ומגלם בתוכו את כל האפשרויות.

 ציוריה של קורן מבליחים מתוך הלילה, זוהרים באורות ניאון ובזהב נוצץ. מציבים את הצופה מול מציאות מתעתעת המערבת בין  קודש לחול, בין מסורת ותרבות לטראש ובין פנטזיה למיסטיקה.

 היסוד הפראי והמכושף שבציוריה של קורן, נחשף דרך החושך, דרך עוטי המסכות וחיות הפרא שהיא מציירת. האמנית המתחקה אחר פלאי תבל אוריינטאליים יוצרת באמצעות עבודת היד, הזרה לטבע הגדול, ומצליחה לחבר לכל אלה, גם סיפורים מקומיים. 

סרטון מהקמת התערוכה :

ורד קורן נולדה בישראל בשנת 1985. בוגרת המדרשה לאמנות, בית ברל. הציגה תערוכת יחיד במוזאון לאמנות, שאנג-יואן, בייג'ין (2015). השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ.

שישי ראשון: התערוכה שנותנת כבוד לצעירים

יום שלישי 25 באוגוסט 2015 00:00 מאת: מנחה נופה, עכבר העיר

מזה תשע שנים משמש מוזיאון רמת גן במה לאמנות צעירה ובועטת. לרגל תערוכה המסכמת שנתיים לפרויקט "שישי ראשון", עצרנו לשאול את אוצרת הסדרה כיצד בוחרים את המציגים, ויצאנו עם כמה טיפים חשובים לאמן המתחיל

"להרוג את האמנות שלי". שאשא דותן, וידיאו, 2015

כידוע לכולם עולם האמנות הוא נישתי ודי קטן. רבים הם האמנים החדשים שצצים, חלקם יוצאי מוסדות אמנות וחלקם פיתחו את עצמם באופן עצמאי, אבל מה קורה כשהם רוצים להציג את עבודתם, וכיצד עושים זאת בתוך עולם כל כך מצומצם? המוסד הותיק מוזיאון רמת גן החליט לפני תשע שנים להרים את הכפפה ולתת לצעירים בחבורה מקום להציג את אמנותם במסגרת סדרת תערוכות הנקראת "שישי ראשון". "הסדרה מונה 12 תערוכות רב תחומיות בשנה, ובכך מייצרת תנועה בתוך המוזיאון", מסבירה איילת השחר כהן, אוצרת הסדרה "זוהי מפה מרתקת של עשייה מקומית, ובעיקרה נסיונית. כשנכנסתי לתפקיד , יצרתי יחד עם אריק פוטרמן את בלוג שישי ראשון ואת רעיון הסרטים הקצרים שמלווים כל אמן. הסרטים שמתעדים את התערוכות, ממשיכים לחיות ברשת ולצבור ציפיות".

כיום מוצגת במוזיאון תערוכה המסכמת מהלך אוצרותי של 23 תערוכות שהוצגו במהלך שנתיים, כאשר הרעיון הוא להראות תמונת מצב של האמנות הצעירה. על תהליך הליווי של האמנים הצעירים לקראת תערוכת היחיד אומרת השחר כהן " בעיניי זהו מעשה של העצמה. יש אמנים שעבודתם דורשת שיח רחב וארוך עד שהיא מתגבשת, יש אמנים שמגיעים בשלים לתערוכה ועבודתי מולם שונה. בסדרה זו אני מאמינה שיש לנקוט באוצרות גמישה תוך דיאלוג מלא".

וכיצד נבחרים האמנים?"כשהתחלתי לאצור את הסדרה של שישי ראשון, פניתי לקולגות, מורים ואמנים, וביקשתי שימליצו על בוגרים. במקביל הוצאתי קול קורא ובו ניסחתי מספר כללים שהשתכללו במהלך השנים. אני בוחרת באמנים שהצעתם רצינית ומעמיקה, יוצאת דופן וראויה להראות ולהישמע. לעיתים אני בוחרת אמנים מבוגרים יותר, או מחברת בין שני אמנים לדיאלוג בתערוכה אחת".

"פיסול ספונטני". עבודה של יניב יור, הדפס דיו, 2015

מצב האמנות בארץ

---

בימים אלו שנשמעים קולות סגירה של מחלקות לאמנות (ראו הסגירה ב'מכון אבני') והתדרדרות המשאבים הציבוריים המושקעים בחללי האמנות הציבוריים, נראה שהמקומות שבוחרים לתת במה לאמנים צעירים, הולכים ומצטמצמים. למרות המצב, נשמע שהשחר כהן לא נבהלת. "העולם משתנה בקצב מהיר, וגם מוסדות האמנות צריכים להשתנות, ואנחנו מורי האמנות, ממשיכים באותה דרך שבה אנו מאמינים: לחנך, ללמד, להעצים וללוות", היא מסבירה את עמדתה. "גם אם הסטודנטים יתמעטו זה חסר משמעות בעיני. אני לא מנהלת מוסד, אני קול פרטי שאומר 'כל עוד מישהו רוצה ללמוד, צריך שיהיה מישהו שילמד אותו'. וכדי לעסוק באמנות יש לעבור דרך של התפתחות וליווי". 

האם לדעתך יש מקום לדאגה?  
"הגדרת לימודי האמנות ככלי עזר בדרך לפרנסה או להוראה, מבשרת על אסון גדול.  יש בעיני חובה חברתית ומדינית לתחזק את המוסדות אשר חורקים שיניים ובוחרים להמשיך ללמד אמנות כאמנות ולא כתחליף או כרקע למשהו מעשי. האמנות צריכה לחזור כמקצוע חובה בכל כיתה וכיתה בבתי הספר היסודיים. אני לא מאמינה שיש דרך אחרת, ילדים אוהבים ליצור וזקוקים לזה כמו אוויר לנשימה".

"לילי", ציור שמן של קטורה מנור ,2015 

אילו עצות היית נותנת לאמנים צעירים שנמצאים בתחילת דרכם?"לא לאבד את האמת שלהם, להמשיך להתפתח במה שמעסיק אותם ולנסות גם לצאת מתוך עצמם ולהביט בעולם. בנוסף, חשוב ללמוד את כללי המשחק, לבחור איפה לשחק ובעיקר לעבוד קשה. כמו בחיים, לכל אמן יש את הדרך שלו ואין קשר בין אמנות טובה להצלחה. הייתי מציעה לאמנים צעירים להטיל ספק בשיטה, ומצד שני גם לחבור לקבוצה שתזין אותם ותיתן להם כוח".

התערוכה "שישי ראשון" תוצג עד ה-13 באוקטובר במוזיאון רמת גן.

שישי ראשון אחרי

התערוכה שישי ראשון-אחרי, במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, מסכמת מהלך אוצרותי של 23 תערוכות, שהוצגו בין השנים 2014-2013.

התערוכה מבקשת להגדיר את מרחב הזמן שבו פעילים האמנים הצעירים שנה ושנתיים לאחר שהציגו תערוכת יחיד בסדרה שישי ראשון. כמה מהם ממשיכים את התהליך שהחל בתערוכת היחיד שהציגו, ואחרים יצאו בעקבותיו לדרך חדשה.

בשנת 2014 עברה הסדרה לחלל רחב שאִפשר להציג פרויקטים ומיצבים שאפתניים יותר. בחלל קבועה דלת הכניסה לחדרו של מנהל המוזיאון מאיר אהרונסון. הדלת, דימוי הדלת ומה שנמצא מאחוריה, הובילו כמה מן האמנים להתייחס אליה בעבודתם.

האמנים המשתתפים בתערוכה :

שיראל ספרא, רועי בושי, אירה לין, סיון גרוס, דניאל פישר, קרן זלץ, ציכל טוביאס, יעלי גבריאלי, יעל ברנט, שרה לביאשוילי, נעמי גרשטיין, קטורה מנור, רוני קרני, יאיר גוטרמן, נעם בר, מיטל קובו, מיכל אלפרן, אוריאל זיו, גיא קניגשטיין, יניב יור, שאשא דותן, נעם עומר, רותם מנור.

ליווי תערוכה ואוצרות : איילת השחר כהן

קטלוג התערוכה :

איתמר פריד / No Time

פתיחה : 06.07.2015 נעילה : 03.08.2015

איתמר פריד - No Time

איתמר פריד תופר בין צילום ישיר המתאר דימויים מלאכותיים ומבוימים לבין ייצוגים ריאליסטים של דיוקנאות ונופים. אזורי הצילום בהם הוא פועל נעים בין שלושה מרחבים: המדבר (מצפה רמון וים המלח), המוזיאון לתולדות הטבע בניו יורק והסטודיו הביתי.  המפגש של שלוש הטריטוריות- הפראית, המתורבתת והמבוימת, מייצר תחושה מתעתעת. 

עד כה הציג פריד גופי צילום מובהקים. בתערוכתו המוזיאלית הראשונה, הוא מפרק את תפישתו הסדרתית  ומחבר בין  דימויים אוטונומיים אשר תודעתם העמוקה דומה. בכולם קיים יסוד ממית ובחלקם יסוד מחייה, הם פיוטיים ומזעזעים כאחד ומערערים על טבעם האמיתי של דברים בעולם. 

הצופה העומד מול צמד תצלומי נוף מדברי הממוקמים על הציר שבין נוף אמיתי למלאכותי, יכול לבחור את עמדתו: להימצא בתוך חלל סגור ולהתבונן החוצה דרך חלון בנוף, או להביט פנימה אל תוך דיורמה- מודל תלת מימדי הבנוי בתוך תיבת תצוגה.  

יציקות הפנים הפולימריות של בני משפחתו הקרובה של האמן, התלויות על גבי הקיר בשורה אופקית, מתפקדות כצילום יצוק \ כמסכות מוות, עליהן מקרין פריד בהתאמה את תצלומי המשפחה. בפעולה זו של מיפוי הקרנה, מחייה האמן לרגע את משפחתו, מקבע אותה בזמן משלה ומנציח אותה כזיכרון שכמו נלקח מחדר פלאות. בדומה לפוחלצי החיות בהם השתמש בתצלומיו הקודמים, גם בעבודות אלה נוכחת פעולת החניטה. 

הדיאלוג בין חיים למוות, מתקיים גם בתצלום המתאר משטח שמימי זרוע בכוכבים זוהרים. מופע האור בלילה החשוך הוא אשליה. להתבונן בכוכבים המרוחקים מאיתנו שנות אור הוא כמו להביט אחורה בזמן, אל העבר. פעולת הצילום של פריד, מתעדת לא את הכוכבים עצמם אלא את זיכרונם או מבשרת על מותם.

דיוקנו הכפול של ניסן, גבר צעיר, צולם פעמיים ובהבדל של שלוש שנים. המדיום הצילומי מאפשר להתחקות אחר השינויים הדקים שהזמן מסמן בבשר החי. ומה כבר עבר על גבר צעיר שנשאר צעיר? האם ההכפלה של התצלום מאמצת את העין המתבוננת ומאפשרת לגלות דבר מה חבוי? האם באמת מדובר בשני תצלומים שונים או בפעולת פוטושופ מניפולטיבית? דמותו של האמן נוכחת בתערוכה פעמיים. פעם אחת כמסכת מוות שהתעוררה לחיים, ובפעם השנייה כהשתקפות בתוך אישוניו של ניסן.

גבר חצי עירום, שרוע בתנוחת מוות על גבי סלע בים המלח. דמותו מזכירה לי את אקרוס הצעיר מן המיתולוגיה היוונית שעף גבוה מדי עד שנפל מן השמיים. פריד מביט במצולם שלו מלמעלה ומשקיף על משטח הסלע שנוצר על ידי בולען אשר נפער באדמה באופן פתאומי. אזור הבולען מוכתם במינרלים ירקרקים ובמלח הידוע כחומר משמר. המת האנונימי הזה קשור למרחב סיפורי שאינו נרמז בתצלום. והתצלום, המתרחש בים המוות, מבשר את סופו של הסיפור.  

איילת השחר כהן, יולי 2015

איתמר פריד נולד במנהטן, ניו-יורק, 1987, חי ועובד בישראל. בוגר המחלקה לצילום, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים (2012). השתתף בתערוכות קבוצתיות והציג תערוכות יחיד בגלריה Gitler&, מנהטן, ניו-יורק (2015) ובגלריה פינברג פרוג'קטס, תל אביב (2014). זוכה פרס EPSON ישראל למצוינות באמנות הצילום (2012).

פידליו \ יעל אזולאי

יעל אזולאי מנכסת חלקים מתוך סצינות קולנועיות , מתייחסת אליהם והופכת אותם לעבודות וידיאו עצמאיות ואותה לבעלת תפקיד.   הוידיאו בעיניה הוא מרחב שמכיל את הזמן, וכך היא בוחרת  רגע שנראה לה חשוב יותר  מרגעים אחרים בסצינה הקולנועית, ויוצרת בו. 

שם התערוכה פידליו מתייחס למילת הקוד שאומר השחקן טום קרוז בסרט עיניים עצומות לרווחה, (סטנלי קובריק, 1999)  כדי להיכנס למסיבה פרטית אשר הנוכחים בה עירומים וזהותם מוסתרת תחת מסכות.  עשיית הסרט  אשר מדבר על תשוקות לא ממומשות וופנטזיות מיניות של זוג נשוי, חפפה לפרידה של זוג השחקנים שהיה נשוי גם במציאות. 

 בעבודות הוידיאו המוקרנות בתערוכה בלופ,  אותו טקסט  שהאמנית דוברת, ואותה פעולה שהיא עושה, חוזרים שוב ושוב,  מנציחים את הרגע והופכים אותו לבעל מעמד איקוני.   אך החזרתיות על הרגע המכונן,  גם מעקרת את הסצינה מכוחה ויוצרת תחושת החמצה אשר מחדדת את  הפער בין המציאות לקולנוע\ לוידיאו \ליצירה.

בין הסרטים והסדרות אליהם מתייחסת אזולאי:  חלום אריזונה, עיניים עצומות לרווחה, כשהארי פגש את סאלי . 

יעל אזולאי

ילידת 1984, חיפה.  סיימה את לימודי התואר הראשון במדרשה לאמנות בית ברל (2010) . אצרה והשתתפה בתערוכות קבוצתיות והציגה תערוכת יחיד ראשונה ב2014.

לומדת בתוכנית לתואר שני באמנות ב- School of VIsual Arts, ניו יורק. 

מלנין \ אביה וייס ורחל ארז

פתיחה : 01.05.15 נעילה : 01.06.15

אביה וייס ורחל ארז נפגשו במכללת ויצו . מורה ותלמידה.  השנה חברו יחד לתערוכה משותפת ,  אשר תוצג במסגרת שישי ראשון במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן. 

רחל ארז עוסקת בטכניקה העתיקה –קולודיון-הדפס צילומי על גבי לוח רטוב, ואביה וייס מצלמת  בנגטיב. שתיהן יוצרות דימוי אותו הן מפענחות דרך החומר הכימי בחדר החושך. 

בתהליך עבודתן הן מרבות לצלם נשים. 

  

אביה צדה ואוספת את צבא הנשים המצולמות  כמו מאהבת,  ומזמינה אותן לתצלום ישיר וחשוף. רחל ארז בוחרת מודלים נשיים לא קלאסיים ומביימת אותם בקפידה. שתיהן מקיימות דיאלוג עמוק עם תולדות הצילום הקלאסי, אך גם מפליגות ממנו הלאה אל מחוזות פרטיים של חושך ואור.    

ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן. 

סרטון מההקמות :

רחל ארז נולדה בחיפה, בוגרת המרכז האקדמי ויצו חיפה,  מרצה לצילום בתחום התהליכים  הקלאסיים.  אבייה וייס נולדה בחיפה, בוגרת המרכז האקדמי ויצו חיפה, זוכת מלגת 'מכון שפילמן' לצילום 2012 ומלגת קרן אמריקה-ישראל' 2012-2013. 

צילומים מפתיחת התערוכה :