יונתן הירשפלד – "הוא שרצה להיות אל והיה לחיה"
פתיחה: 03.12.10 נעילה: 03.01.11
במסגרת סדרת התערוכות "שישי ראשון", במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן,
מציג יונתן הירשפלד את תערוכתו: "הוא שרצה להיות אל והיה לחיה".
בתערוכה מוצגת עבודה אחת: ציור של חמישה מטרים ועשרה ס"מ, על מטר ושבעים ס"מ.
הציור הטריפטיכוני בנוי כערימה, או כמפולת ושרידים, עדות לקריסת בנק הדימויים שהעמידה אירופה: אלים ומלאכים, סוסים וזאבים, בחגיגה של נופת וטינופת.
יונתן הירשפלד מתייחס אל הציור כאל במה, ומעלה מחזה שאפתני, בארוקי, הירואי וכוחני, שמרכזו קשור באופן מהודק לידע רב בתולדות האמנות, וקצוותיו משתפשפים באבק הדרכים של החיים.
בסרטון מוצג ביקור בסטודיו של יונתן הירשפלד לקראת התערוכה:
עינת אמיר- טריאס
פתיחה: 05.11.2010 נעילה: 29.11.10
פתיחה: 05.11.2010 נעילה: 29.11.10
בתערוכתה, "טריאס", מציגה עינת אמיר רישום בצבע על גבי בדים גדולים, עבודת וידאו המתייחסת למימד הזמן ולכוח המשיכה, ורישום שולחני המואר באמצעות סורק. עבודותיה פורשות בפני הצופה נרטיב של עולם פרהיסטורי\בוטני, בו צורות וצבע מתלכדות לכדי מבנים רישומיים תנועתיים.
התנודות בתוך הציורים, על גבי השולחן ובתוך המסך , מדווחות על התפתחות מולקולרית בתוך טריטוריה מתפתחת: הכתם והצורה פועמים ומושכים לכל כיוון עד לבריאתו של דימוי קונקרטי, החריטה- הסריקה, הסיבוב והנזילה, הן פעולות רוחשות, המדמות כור היתוך ומוליכות להתהוותה של תרכובת חדשה.
העולם שעינת מתארת עובר מטמורפוזה בתוך עצמו לקראת גילוי . האור הופך לחומר, החומר הופך לצבע, הנוף דואה בין שמיים לארץ.
שם התערוכה- טריאס, המציין את העידן בו נוצרו היבשות על פני כדור הארץ ואת ראשיתו של עולם החי והצומח, הוא רפרנט ברור לעולם ההיסטורי הקדום . ובתוך כל זה, ממוקם הזר העגול, כאייקון תרבותי, כסמן פולחני, כאוביקט מיתי המסמל שריד או התחדשות.
איילת השחר כהן, נובמבר 2010
התערוכה נתמכה ע"י מעמותה- המרכז לאמנות ומדיה ע"ש דניאלה פסל
תודות: דניאל קיצ'לס, לאה מאואוס, דייגו רוטמן, עמיר מרקוביץ, לאל קליין, הילי עובדיה, גיא יצחקי
סרטון שצולם בסטודיו של עינת בזמן העבודה לקראת התערוכה:
צילומים מהתערוכה:
שי זילברמן - הישנים
פתיחה: יום שישי 1.10.2010 נעילה: 1.11.2010
שי זילברמן, צייר ואמן פלסטי, מציג בתערוכתו דיוקנאות של גברים, לצד ספרונים מצוירים. הספרים הפתוחים כוללים רישומי אקוורל מהירים, המתארים הגיגים ומראות חולפים. לעומתם, דיוקנאות הגברים, המצוירים באקוליין (דיו), קשורים בתהליך עבודה מרובד. הם מפענחים במשיכות מכחול חדות וגיאומטריות ובפלטה של כתמי צבע צילומי מודל שצילם האמן בסטודיו שלו.
מבטם הנחבא והנעלם של הגברים עצומי העיניים מעלה על הדעת מגוון הקשרים הנוגעים לשינה, לחלימה, למצב אירוטי ולתודעה מדיטטיבית. הדיוקנאות נטולי הגוף נטועים על גבי הנייר בין שמיים לארץ, מרוּקנים ממשמעות פיזית, ונראים גם כקליפה חיצונית או כמסכה.
בהקשר זה ניתן להזכיר את בבואתו של ישו שהוטבעה על גבי מטפחתה של ורוניקה. הפעולה האמפתית הובילה בדרך נס לשימור דיוקנו והפכה לפריט זיכרון לאדם נערץ.
גם ציורי הדיו של שי כולאים את הבעתו של המצויר בתוך מצב אינטימי. השפה הציורית ממוססת את הדיוקן וגורמת לו להיראות חמקמק ונוזלי. קווי הנזילות, הנראים כמו תיבת תווים אנכית, מתווים את המקצבים הפרטיים של כל דמות. דיוקנאות הגברים הישֵנים והמצוירים מתלכדים לכדי קבוצה מסקרנת: כל אחד מהם הוא שומר סף או בעל סוד לעניין משותף.
מבטם הנחבא והנעלם של הגברים עצומי העיניים מעלה על הדעת מגוון הקשרים הנוגעים לשינה, לחלימה, למצב אירוטי ולתודעה מדיטטיבית. הדיוקנאות נטולי הגוף נטועים על גבי הנייר בין שמיים לארץ, מרוּקנים ממשמעות פיזית, ונראים גם כקליפה חיצונית או כמסכה.
בהקשר זה ניתן להזכיר את בבואתו של ישו שהוטבעה על גבי מטפחתה של ורוניקה. הפעולה האמפתית הובילה בדרך נס לשימור דיוקנו והפכה לפריט זיכרון לאדם נערץ.
גם ציורי הדיו של שי כולאים את הבעתו של המצויר בתוך מצב אינטימי. השפה הציורית ממוססת את הדיוקן וגורמת לו להיראות חמקמק ונוזלי. קווי הנזילות, הנראים כמו תיבת תווים אנכית, מתווים את המקצבים הפרטיים של כל דמות. דיוקנאות הגברים הישֵנים והמצוירים מתלכדים לכדי קבוצה מסקרנת: כל אחד מהם הוא שומר סף או בעל סוד לעניין משותף.
ביקור בסטודיו של שי זילברמן בתהליך העבודה לתערוכה:
דימויים מהתערוכה:
דאפי ספונר - גחליליות
פתיחה: 2010 .9 נעילה: 26.9.2010
בתערוכתה - "גחליליות", מציגה דאפי ספונר הצבה, המורכבת מוידאו, צילומים וסאונד, שהצופן הגנטי שלהם נפגע. החלל בנוי כמערכת כמו אורגאנית, פועמת ומהבהבת ומדמה טבע במצוקה.
דימוי הוידאו בתערוכה נראה כהשתקפות של תמונת זכרון אפוקליפטית - זרועה בבאגים, ומקיים דיאלוג אסימטרי של מקצבי אור, עם אובייקטים התלויים על גבי הקירות.
מקורה של כל תמונת נוף בתערוכה, הוא בתצלום ישיר המשובש באמצעים רב שכבתיים. המראה המקולקל - תוצר של סדרת הפרעות ופעולות "חבלניות" הנעשות על גבי החומר הצילומי, חושף תכנים ורמזים לחוץ מומת, אך גם איתותים קטנים ומופנמים של רוח חיים.
סרטון מהקמות התערוכה בחלל המוזיאון:
בתערוכתה - "גחליליות", מציגה דאפי ספונר הצבה, המורכבת מוידאו, צילומים וסאונד, שהצופן הגנטי שלהם נפגע. החלל בנוי כמערכת כמו אורגאנית, פועמת ומהבהבת ומדמה טבע במצוקה.
דימוי הוידאו בתערוכה נראה כהשתקפות של תמונת זכרון אפוקליפטית - זרועה בבאגים, ומקיים דיאלוג אסימטרי של מקצבי אור, עם אובייקטים התלויים על גבי הקירות.
מקורה של כל תמונת נוף בתערוכה, הוא בתצלום ישיר המשובש באמצעים רב שכבתיים. המראה המקולקל - תוצר של סדרת הפרעות ופעולות "חבלניות" הנעשות על גבי החומר הצילומי, חושף תכנים ורמזים לחוץ מומת, אך גם איתותים קטנים ומופנמים של רוח חיים.
סרטון מהקמות התערוכה בחלל המוזיאון:
דימוים מהתערוכה:
אמיר יציב – "אנטיפודים"
פתיחה: 06.08.10 נעילה: 31.08.10
פתיחה: 06.08.10 נעילה: 31.08.10
אמיר יציב, אמן רב תחומי, ממשיך את עיסוקו בדימויים מייצגי מציאות, ומציג בתערוכתו המוזיאלית הראשונה במסגרת "שישי ראשון", סרט דוקומנטארי, המתחקה אחר משחקי סימולציה של לחימה במזרח אירופה.
יציב מתלווה לשתי קבוצות של שחקנים מפולין, רוסיה, שבדיה וצכ'יה, אשר פועלות בשני מתחמים מנותקים: אחת הקבוצות משחקת את צבא צה"ל והשנייה משחקת את צבא וורמאכט (שמו הרשמי של צבא גרמניה הנאצית). השחקנים החובבים קונים ציוד מאספנים, ומשחזרים בסופי שבוע, קרבות, באותם יערות בהם התרחשו הקרבות ההיסטוריים במלחמת העולם השנייה. למרות אופיו התיעודי של הסרט, מחליט יציב, להפגיש בין "שני הצבאות", וחוצה בעצמו את הגבול בין הדוקומנטארי לסימולטיבי. סימולציית המפגש בין שני הצבאות, מתגלה כבחירה אמנותית, באמצעותה מפנטז האמן מציאות אחרת , ממוסס את מרווחי הזמן ומציע הזדמנות לתיקון.
אמיר יציב מנכס חלקים מתוך הדמיה של מציאות רחוקה אל תוך מציאות עכשווית, הדנה כבר עשרות שנים בהשפעותיה של מלחמת העולם השנייה על התרבות המקומית.
למרות הקונטקסט הישיר אל האירוע ההיסטורי המכונן, הסרט- אנטיפודים, מתייחס לצה"ל, בדרך כזו או אחרת, גם כאל ארגון המשקף את פני החברה הישראלית.
יציב מתלווה לשתי קבוצות של שחקנים מפולין, רוסיה, שבדיה וצכ'יה, אשר פועלות בשני מתחמים מנותקים: אחת הקבוצות משחקת את צבא צה"ל והשנייה משחקת את צבא וורמאכט (שמו הרשמי של צבא גרמניה הנאצית). השחקנים החובבים קונים ציוד מאספנים, ומשחזרים בסופי שבוע, קרבות, באותם יערות בהם התרחשו הקרבות ההיסטוריים במלחמת העולם השנייה. למרות אופיו התיעודי של הסרט, מחליט יציב, להפגיש בין "שני הצבאות", וחוצה בעצמו את הגבול בין הדוקומנטארי לסימולטיבי. סימולציית המפגש בין שני הצבאות, מתגלה כבחירה אמנותית, באמצעותה מפנטז האמן מציאות אחרת , ממוסס את מרווחי הזמן ומציע הזדמנות לתיקון.
אמיר יציב מנכס חלקים מתוך הדמיה של מציאות רחוקה אל תוך מציאות עכשווית, הדנה כבר עשרות שנים בהשפעותיה של מלחמת העולם השנייה על התרבות המקומית.
למרות הקונטקסט הישיר אל האירוע ההיסטורי המכונן, הסרט- אנטיפודים, מתייחס לצה"ל, בדרך כזו או אחרת, גם כאל ארגון המשקף את פני החברה הישראלית.
"אנטיפודים", סרט דוקומנטארי, 30:00 דק', 2010
צילום ועריכה- אמיר יציב, פסקול - מאיר דלאל.
סרט זה הופק בסיוע הקרן לעידוד וידאו-ארט וקולנוע נסיוני של המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב ובתמיכת המועצה הישראלית לקולנוע.
צילום ועריכה- אמיר יציב, פסקול - מאיר דלאל.
סרט זה הופק בסיוע הקרן לעידוד וידאו-ארט וקולנוע נסיוני של המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב ובתמיכת המועצה הישראלית לקולנוע.
קטעים מהסרט ושיחה עם אמיר יציב בפתיחת התערוכה:
פתיחה: 02.07.02010 נעילה: 02.08.2010
נאוה איזסקו בונה חלל המדמה מציאות אחרת, בתוכה נוכחים סוסים צבעוניים, מקלות מעץ, מראות עגולות, דיוקן עצמי מוארך ומשפט מצויר. הקריאה של התערוכה מבקשת פענוח של כמה מן הסמלים המופיעים בה. אחד מהם הוא המשפט המצויר המעיר את תשומת לב הצופה, ומזהיר אותו לגבי המעבר בין מציאות לדמיון. הסימן השני הוא סוס מבוית ולבוש, העומד בסבלנות במקומו ומרכין ראש.
דיוקן עצמי של האמנית שרועה בנינוחות על צידה הימני על גבי מיטה, מנקז את הדימויים אל מאחורי מטפחת בד הקשורה על עיניה. מבטה הנעלם של האמנית מסמן עולם סודי ורוחש מראות ומחשבות. המקום המכוסה הוא חשוף ופגיע, אך גם מוגן. המבט של הצופה באמנית מכוסת העיניים מהפנט, חסום או פולשני. משהו נחשף אך גם משהו מסתתר מפנינו. האמנית הישנה \ מכוסת העיניים, אינה מסוגלת להחזיר מבט אל הצופה, אך הרמזים שהיא שותלת לקיומה הפיזי והמנטאלי בחלל אינם מוטלים בספק.
הגבול בין המקום הער לחולם, בין המודע לתת מודע, מצוי בקו התפר בין העבודות: הסוסים הפראיים הדוהרים בחלל כמו מחשבות שלוחות רסן, המראות העגולות המפגישות את הצופה עם חלקים מעצמו ומהחלל בו הוא מתנייד ומשחקי האור והצללים שהעבודות מטילות זו על זו .
הצבעוניות של התערוכה היא כמו הבטחה לשמחה, אלא שהמקום בו מתרחשים הדברים אינו חד מימדי . תנועת עיניים מהירה נצפית בחלימה עמוקה, ומזמינה את הצופה לצפות בחלומה של האמנית או בחלומו שלו. אם מדובר בהזמנה שכזו, הרי שהפסל הקינטי העשוי ממקלות צבועים (הנראה כמו קרוסלה מפורקת שנבנתה מחדש), ומנווט את הצופה להליכה מעגלית ,הוא מעין כלי ספיראלי מתווך בין שני עולמות, המסמן לצופה מקום שניתן לעבור בתוכו טרנספורמציה ממצב תודעה אחד לאחר.
סרטון שצולם בהכנות לתערוכה של נאווה איזסקו:
סרטון שצולם בהכנות לתערוכה של נאווה איזסקו:
Felix Kris : Constanta
פתיחה: 04.06.2010 נעילה: 29.06.2010
Constanta – עיר נופש מוזנחת הנמצאת ברומניה, על חוף הים השחור, היא מבין המקומות בהם ביקר הצלם פליקס קריס, בחופשת קיץ 2009.
אל המסע הצילומי במזרח אירופה, יצא פליקס בקלילות ובסקרנות של תייר. מסעו הוביל אותו אם כן אל אתרי תיירות, אל הטבע הירוק ואל אנשים הנקרים בדרכו. הוא מצא את עצמו נמשך לרגעים הקטנים: ליופי מתפרק, לפיקניק שעורכת משפחה ,לתיירת בחולצה מנומרת המצלמת גם היא כמוהו.
נראה כי פליקס מפנה את גבו לסגנון אותו חקר בשנים האחרונות: תצלומי התא המשפחתי. אז, מבטו הדוקומנטארי והמבוים, הביט אל תוך ומתוך, חללים ביתיים דחוסים, עמוסי שכיות חמדה מלאכותיות, אגרטלי פרחים ושיירי מזון בתוך צלחות, שסימנו חגיגה יומיומית של ארוחות ומפגשי משפחה אינטימיים ויצריים.
היום - בתערוכת היחיד הראשונה שלו, מבקש פליקס לדבר על מבט צילומי אחר מתוך עמדה ברורה. לא עוד סדרת תצלומים מהודקת, אלא פרשנות רחבה יותר על תפקידו של צלם בעולם. פליקס משוטט מחוץ לביתו ומחוץ לארצו, בוחר את מושאי תצלומיו ומשרטט דרכם במרומז, את המקורות התרבותיים והמנטאליים, מהם הוא מגיע ואליהם התייחס בעבודותיו הקודמות.
לקינוח מבקש פליקס שלא אכתוב טקסט. בואי נצטלם יחד בפוטו רצח, הוא אומר לי, ומזמין אותי לדיאלוג אחר. אני שוקלת ברצינות את הצעתו.
סרטון מפתיחת התערוכה:
גלה ויצמן : דופן פלח
פתיחה: 07.05.2010 נעילה: 31.05.2010
גלה ויצמן אוספת אוביקטים שהיא פוגשת בעולם.
בכל אחד מן האוביקטים האסופיים שלה טמון פוטנציאל סמוי, הנגלה רק לאחר הכנסתו לאוסף, דרך שיטת המיון שמפעילה עליו האמנית, ודרך החיבור שלו לחומר אחר. האוסף של גלה מגוון ומכיל חלקים אורגניים הממשיכים להתפתח ולגדול, חומרים וצורות שהתייבשו והצטמקו, שאריות וסימנים שהותירו פעולות שערכה, חלקים מכאניים, חומרים מן הרחוב, וגם מוצרים אותנטיים וביוגראפיים הקשורים למסעות ולמתנות שקיבלה.
בחירתה של גלה לאסוף דבר מה, נובעת בין השאר, מתוך התובנה שהאיסוף הוא רק חוליה ראשונה בשרשרת של פעולות : הפריט הנבחר נאסף, ממוין ומסווג, והופך לחומר גלם העתיד לחבור לחומרי גלם אחרים באוסף.
רבים מן החומרים שאיתם עובדת גלה, משתנים ומתכלים. חלקם עשוי להתפורר,ואת חלקם האחר הזמן ישנה. החיבור בין חומרים, או יצירתו של אוביקט חדש שחלקיו זרים זה לזה, מצויים בין שני עולמות: זו תרכובת טעונה , עשויה להזכיר דבר מה, אך היא בעצם מסמנת דימוי חדש בעולם.
בחלל התערוכה מציבה האמנית תחבירים של עבודות שיצרה באמצעות האוספים שלה, ורומזת על הבסיס הפיזי והמנטאלי ממנו היא יוצאת, סביבת הסטודיו, מסומנת ע"י ארוניות ומדפים שמכילים חומרי יצירה והשראה ממויינים בסדר מופתי. הארוניות מתחפשות לרגע לויטרינה סלונית, כאשר נגלים כמה "קישוטים" שסידרה האמנית על גבי המדפים.
סרטון מפתיחת התערוכה:
סרטון מפתיחת התערוכה:
יעל קפלן : שלוש פעמים בסדר
פתיחה: 02.04.2010 נעילה: 03.05.2010
פתיחה: 02.04.2010 נעילה: 03.05.2010
שלוש פעמים בסדר, אמרה האשה ושמלתה הורודה נפוחה ומעלת אבק.
האיש התבונן באשה המפוארת ואפו הרחב רטט.
היא קילפה את האגס בשלושה סיבובים, והקליפה נגררה מאחור.
משק כנפיים איטי וכבד, עבר בחדר מעל לגופת הפסנתר .
מישהו ניגן את שיר חייו והניח כוס חצי ריקה- על מדף התווים.
פרח סגול בדש החותנת, וכפפת תחרה על ידה השמאלית.
האין זה מראה מרהיב?
המבט העצוב תלוי באוויר, השיער מתבדר לו ברוח .
האוויר העומד, הגבר היושב, הריח החמוץ, האור שבקצה המנהרה.
ערימות של כל טוב בדרך הביתה, ריריות ושארית הפליטה, עלים כחולים על ענף.
האם שירה צרופה היא זו, האם המלל הוא פצע? האם לא די לה לאמנית לדבר בצילום?
הדרך היא לא דרך. השאלה תמיד במקום. הצופה היחיד שיודע.
סרטון מפתיחת התערוכה:
האיש התבונן באשה המפוארת ואפו הרחב רטט.
היא קילפה את האגס בשלושה סיבובים, והקליפה נגררה מאחור.
משק כנפיים איטי וכבד, עבר בחדר מעל לגופת הפסנתר .
מישהו ניגן את שיר חייו והניח כוס חצי ריקה- על מדף התווים.
פרח סגול בדש החותנת, וכפפת תחרה על ידה השמאלית.
האין זה מראה מרהיב?
המבט העצוב תלוי באוויר, השיער מתבדר לו ברוח .
האוויר העומד, הגבר היושב, הריח החמוץ, האור שבקצה המנהרה.
ערימות של כל טוב בדרך הביתה, ריריות ושארית הפליטה, עלים כחולים על ענף.
האם שירה צרופה היא זו, האם המלל הוא פצע? האם לא די לה לאמנית לדבר בצילום?
הדרך היא לא דרך. השאלה תמיד במקום. הצופה היחיד שיודע.
סרטון מפתיחת התערוכה:
דימוים מהתערוכה:
גיא ברילר :כל מה שהיה (כמעט) וכל מה שיקרה (אולי)
פתיחה: 05.03.2010 נעילה: 28.03.2010
גיא ברילר, אמן רב תחומי, מחולל פעולות התערבות במבנים, ברחובות, בחללי תודעה ובחללים ציבוריים פתוחים, כבר קרוב לעשור. את הפעולות הוא מתעד ומרכיב מהן זהות חדשה המועתקת אל מדיום וחלל אחרים.
בבסיס פעולותיו של גיא בשנה האחרונה, נמצא תרשים מלבני של אוהל מועד המקראי, ששרטט על גבי מפת ירושלים ותחם באמצעותו את המרכז השלטוני של המדינה.
אוהל מועד=מרכז השלטון, הם המקדש החדש עבורו. המקום בו גורלות נחתכים. הסטודיו/קרוון של גיא, מאפשר לו להתנייד פיזית, סביב התרשים הוירטואלי שייצר, ולפענח באמצעות שאלות פרטיות, פוליטיות וחברתיות וגם דרך סימונים ופעולות שונות, את החיבור של אוהל מועד המקראי ל"גבעת הממשל" בירושלים. המסע של גיא אל האלוהים, עובר דרך דגם של אוהל מועד, אך ללא יחס אמיתי לדימוי אלא לעצמו ואל הביוגרפיה שלו. הדימוי של אוהל מועד כבר אינו שגור בראשם של אנשים, אך כשהקו מותווה והמסע קורה, הוא מתממש מחדש, כך לפחות בראשו של האמן.
הפעולה מעלה שאלות חינניות בנוגע לאישיותו של האמן המג'נגל בין חייו האישיים לחייו כאמן. האם גיא ברילר הוא ליצן/איש חזון/אנרכיסט/מגלומן נעים הליכות/תת שרת של המקדש החדש, המנסה לחוג בשבעה סיבובים בסטודיו/קרוון שלו, ולהפיל את חומתה של "גבעת הממשל"? האם התרשים של אוהל מועד על קודש קודשיו ושאר מתחמיו הטקסיים, מולבש על גבי גבעת הממשל האסטרטגית מתוך מטרה להשפיע על תודעתה החילונית? האם התערוכה המוזיאלית מאפשרת לגיא להשתמש בסיסטם האמנותי על מנת לגייס כוח עבור מה שנמצא מחוץ לגדר?
התערוכה במוזיאון ר"ג מסמנת תחנת יציאה אל הפעולה הבאה של גיא ב"גבעת הממשל" בירושלים, כך שכל מה שקורה בחלל הוא רלבנטי לכל מה שהיה כמעט ולכל מה שיקרה אולי.
בחלל התערוכה מקיים גיא אסתטיקה של סדר הפוך ומכוון את המבט אל הרצפה ואל הטריטוריה המקיפה את חלל התצוגה. את הטיל (נמרוד 11), שצבר זמן תצוגה בחללים אחרים (ונסע על גג מכוניתו לאירועים שונים כדוגמת הביאנלה לפיסול בהרצליה), ממקם גיא על קצה גג המוזיאון, מנצנץ וצופה אל כיכר קטנה המפצלת לשניים את ציר התנועה ברחוב אבא הלל. את ארון הקודש הבנוי מברזל הוא יסתיר, אך ישדר אותו באמצעות מצלמה אל תוך החלל, משקף את תנועת השמש על פי הצללים שהוא מטיל. רובוט ניקיון ינוע אחת ליום על פני תרשים רצפה המדמה את אוהל מועד וגם את "גבעת הממשל", ושני וידאו ארט יחשפו את תהליך עבודתו הרצוף ברפרנטים עצמיים.
תערוכתו של גיא אינה עוסקת בייצוג של אובייקטים בחלל. היא מציעה קריאה מורכבת של פעולה ותוצרים הנמצאים בו זמנית בחלל וירטואלי, בחלל פיזי ובמחבר שיתקיים בין הזמן שלפני התערוכה לזמן שאחריה.
סרטון מההכנות לתערוכה, המסע של "נמרוד" מירושלים למוזיאון ברמת גן:
דוד אייזקס : למראית עין
פתיחה: 05.02.2010 נעילה: 02.03.2010
סרטון מההכנות לתערוכה, המסע של "נמרוד" מירושלים למוזיאון ברמת גן:
דוד אייזקס : למראית עין
פתיחה: 05.02.2010 נעילה: 02.03.2010
דויד אייזקס רושם בחוטי ברזל. הוא מותח את גבולות הרישום, ומעתיק אותו מן הנייר אל משטחי עבודה פלסטיים כדוגמת סחבות רצפה מרוחות בשפכטל ופלטות דיקט.
בתערוכתו הנוכחית, הוא מציג רישום הפועל כתבליט- פיסולי בתוך החלל. לאחר שסיים את גוף עבודותיו לתערוכה, תלה אותו דוד על קירות סלון ביתו. חלל הסלון- מתחם של אירוח, התברר כזהה בקנה המידה ובגודלו לחלל במוזיאון ר"ג. העברת התערוכה "הסלונית", אל החלל המוזיאלי, מדגימה את עיסוקו של דויד בטרנספורמציה תודעתית .
בתהליך עבודתו, ידיו של דויד הן שלוחה של תודעה תת הכרתית. הוא אמנם מכופף ומשחיל, מכווץ, מועך ומותח את חוטי הברזל באופן פרקטי, ובכל זאת, עשייתו משולה בעיניו לחלימה ערנית.
נושאה של עבודת האמנות שהוא רושם, אינו קיים ברגע העשייה והסיפור נוצר או נחשף תוך כדי פעולה. היד העושה בחוטי הברזל מחויבת תחילה לתכנים פיסוליים כמו גיבוש אופיו של קו, מתח צורני בין מסות, פרספקטיבה ובניית אור וצל. חוט הברזל הוא חומר גלם המבקש תגובה דואלית: יש לזרום איתו או להתנגד לו כדי להבנות פעולה רציפה וקונסטרוקציה יציבה. הקו הרישומי של הברזל מייצר בבואה מרוקנת של דימוי, ומתאר את רוחו של הסימבול המוכר לנו כדגל, כדמות אנוש וכחיה. הסמלים שיוצר דויד הם ארכיטיפים הכלואים בתוך סבך חוטים, מצטרפים אחד לשני כמו בפאזל ומכילים אינפורמציה הנוגעת בחיי האמן, בסיפורים ששמע ובמראות שדמיין.
בדומה לציירי המערות שציירו את מה שפחדו מהם כדי להתחזק, את מה שחלמו ליצור ואת מה שבחרו להנכיח בעוצמה בחייהם- גם דויד אייזקס, מסמן בשפה חזותית ומתוך מניעים דומים, ארכיטיפים המופיעים בסיפור חייו ומתחברים למאגר הזכרון הקולקטיבי.
סרטון מהקמות התערוכה בחלל המוזיאון:
שרה כץ : ההורים
פתיחה: 01.01.2010 נעילה: 01.02.2010
שרה כץ מכנסת בתערוכתה קבוצת הורים שכולים, פלשתינאים ויהודים, שאליהם הגיעה דרך מכריה. המעגל הזה משקף בעיניה מעגלים נוספים שבכוונתה לחקור. עד כה ציירה כץ קרובי משפחה, סופרים, אנשי רוח וציירים. הפעם היא חוצה את גבולות עצמה ומתבוננת אל תוך קרע בחברה הישראלית. את מרבית האנשים שדיוקנותיהם מובאים בתערוכתה הנוכחית, היא פוגשת בביתם, משוחחת עימם ומצלמת אותם. התצלומים הפשוטים, הבסיסיים, נועדו להזכיר לה את המפגש שאותו היא מתרגמת בסטודיו שלה לציור.
סרטון מהקמות התערוכה בחלל המוזיאון:
שרה כץ : ההורים
פתיחה: 01.01.2010 נעילה: 01.02.2010
שרה כץ מכנסת בתערוכתה קבוצת הורים שכולים, פלשתינאים ויהודים, שאליהם הגיעה דרך מכריה. המעגל הזה משקף בעיניה מעגלים נוספים שבכוונתה לחקור. עד כה ציירה כץ קרובי משפחה, סופרים, אנשי רוח וציירים. הפעם היא חוצה את גבולות עצמה ומתבוננת אל תוך קרע בחברה הישראלית. את מרבית האנשים שדיוקנותיהם מובאים בתערוכתה הנוכחית, היא פוגשת בביתם, משוחחת עימם ומצלמת אותם. התצלומים הפשוטים, הבסיסיים, נועדו להזכיר לה את המפגש שאותו היא מתרגמת בסטודיו שלה לציור.
המתווה הראשוני של הציור מתכתב עם הצילום דרך הנאמנות לקומפוזיציה, לזווית האור הנוכח ברגע הצילום, לחיתוך הדיוקן. אך כשהיא ממשיכה לצייר נעלם הצילום שסימן את סביבת העבודה, ומן הבד מתחיל לבקוע האדם אותו פגשה ואשר ברגע הצילום לא היה נוכח במלואו.
כל אחד מהמצוירים הוא אדם פרטי וכולם נושאים כאב עצום. אל הדיוקנאות השותקים נלווים תשעה טקסטים המגיבים לנושא הטעון של התערוכה.
