שישי ראשון: שולחנות הכיבוד בפתיחה ותפקידה של האוצרת
בקטלוג הקודם שהראה עבודות מתוך תערוכות שישי ראשון 2010-2009, כתבתי שאני רואה את חלל התצוגה כמתחם זמני וסטרילי להצגת חומרים מתחלפים. זו הייתה תפיסתי. לאחר ארבע שנים שבהן אני מלווה יוצרים צעירים ואוצרת תערוכות בחלל הזה, אני מפענחת אותו אחרת, ומדמה אותו ללב הממוקם במרכז המוזיאון ופועם תריסר פעמים במהלך שנה. הפעימות השונות זו מזו חוברות למרחב נוכח של אמנות צעירה.
דמיינתי לעצמי צופה המגיע אחת לחודש למוזיאון וצובר את תודעת החלל. כך רציתי להאמין. אבל המציאות היא אחרת – אני היא זו הצופה בכל התערוכות, והקהל מתחלף לו.
במהלך השנתיים האחרונות נכחתי ב-24 פתיחות, וכמעט שלא הכרתי את האנשים שהגיעו. שולחנות הכיבוד בשישי בצהריים היו נפלאים ונבדלים זה מזה: אגוזים כבושים מפלורנטין, בורקס מדימונה, כריכים ממצפה רימון, עוגות גזר מהצפון, תותים ושמפניה מהמרכז, בייגלה ולבנה מירושלים, קורנפלקס בחלב מרמת גן, נקניקים ויין מחיפה, ויסקי וברנדי מתל אביב. צילמתי את השולחנות כי תפקידה של אוצרת שאינה יודעת לעשות מינגלינג בפתיחות הוא לנשנש ולהתבונן, ובעיקר לשמוח בשביל האמן. בכל זאת, תערוכה מוזיאלית עם הרבה תקוות.
"זה חלק מהדרך", אני שומעת את עצמי מעודדת אמן מאוכזב שחשב שהתערוכה תשנה את חייו. "תעבוד בתערוכה ותקבע עם אנשים", אני מציעה לאמן אחר שלא קיבל את יחסי הציבור שהאמין שהוא זכאי להם. "לא תבקרי בחלל כשהתערוכה מתרחשת?", אני שואלת את האמנית שמתכוונת לטוס לחו"ל מיד לאחר הפתיחה.
אמן אחד מציג אותי בפני הוריו, וזה יוצא דופן. "זאת האוצרת," הוא אומר, ואני מרגישה אחריות עצומה. פעם קיבלתי זר של קלות (שזה פרח מרגש במיוחד למי שנולדה בשנות השישים של המאה הקודמת), ובפתיחת תערוכה במאי 2012 נישקו אותי משני הצדדים. פעם קרה שהאמן התחבא במוזיאון ואני קיבלתי את האורחים שלו במקומו. פעם עמדתי בצד ולאורך הפתיחה כולה איש לא דיבר איתי, גם לא האמן. זו הייתה חתיכת חוויה. בפתיחה אחת עמדו אנשים מחוץ לחלל ולא נכנסו אליו. בפתיחה אחרת האמן כינס את האנשים אל תוך החלל ודיבר על העבודות. ופעם אחת חזיתי באמן שהסביר באריכות את התערוכה שלו לקרובת משפחה אף על פי שבקהל עמדו גלריסט ואוצרת ראשית של חלל ציבורי אחר. זה היה יפה. הרי אמנות עכשווית אינה נגישה לקהל רחב; אנשים רוצים להבין, ורבים לא מבינים גם אחרי ההסבר שמגיע להם ללא כל ספק, הם הרי מגיעים על כיסאות גלגלים, נשענים על מקלות, טסים מחו"ל, באים מרחוק ומכבדים את המעמד בלבושם. ואני מדברת על האורחים הבאמת-חשובים של הפתיחה. אלה שאוהבים את האמן.
פעמיים שמעתי שמרכלים על האוצרת, ושמחתי שאני שומרת על האנונימיות שלי ובוחרת לעמוד בצד. ואמנם, הבמה מיועדת לאמנים, ואחורי הקלעים לאוצרת. כך אני מאמינה, ומקדישה את רוב הזמן לליווי האמן בדרכו.
ליווי של אמנים צעירים עניינו בעיקר תיווך, הכוונה והעצמה, והוא שונה מאמן לאמן ומתערוכה לתערוכה. תוצאות הליווי מתממשות בפעולת האוצרות בחלל, שאותה אני רואה כפרי של דיאלוג.
איילת השחר כהן
אוגוסט 2013
בשנת 2013 מוצגת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית תערוכה קבוצתית של 24 אמנים, שנה ושנתיים לאחר שהציגו תערוכות יחיד בחלל "שישי ראשון". הקטלוג מציע התבוננות על העבודות שהוצגו ב-2011 וב-2012, ומייצר גם הקשרים לעבודות חדשות.
עיינו בקטלוג התערוכה :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה