יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

עבודת השם \ יעלי גבריאלי

התערוכה הבאה בסדרת שישי ראשון :

פתיחה:יום חמישי 12.9 בשעה 18:00 נעילה: 30.9.13
יעלי גבריאלי מציגה ב- שישי ראשון פרשנות אחרת לתערוכה שהציגה בחודש יולי 2013,  במסגרת פרויקט הגמר במחלקה לצילום במכללת ויצו בחיפה.


בתערוכה מוצגים חיבורים בין עבודות גדולות לדימויים קטנים המופיעים כהדהוד או כאיזכור למעשה הבימוי, וחושפים שכבות נוספות בתוך הפעולה הצילומית או במחשבות שנמצאות מאחוריה.


דרך צילום מבוים והעמדה פרונטלית , מפסלת גבריאלי ייצוגים מוקצנים של דמויות גברים ונשים בטריטוריות ביתיות  ובטבע. בעבודתה מופקע הגוף מפרטיותו , עובר טרנספורמציה ומוצג מחדש כמרחב חשוף ופגיע , מגוחך ועלוב,  פרוע ומנוון  כאחד.


השימוש בפניה הרבים  של האמנית בתערוכה,  הם בבחינת מחקר פרטי -  מן אקרובטיקה ומתיחת גבולות בין הפסיכולוגי לפיזי באמצעות  צילום ישיר ועבודת פוטושופ. 
העבודה בה מפנה האמנית את פניה מן האופק  אל המתבונן , בחיוך חושף שיניים -  ובאחוריים חשופים,   היא עבודת מפתח הקורצת לצופה  ומציבה בפניו רמז לעשייה מתעתעת. 

במבואת החלל תלוי תצלום של אשה צעירה ומהורהרת. האשה הלבושה בחלוק סאטן מאויר בלבבות אדומים יושבת בתוך סבך של חורשה ואינה מתמסרת למבטה של הצלמת.
הרגע הטעון והפרטי של מודל הצילום, נחשף לעיני הצופה  כמשחק מקדים לפעולת הצילום העתידה לבוא ולתצלום שנוכחותו חסרה בחלל.   



איילת השחר כהן, ספטמבר 2013


יעלי גבריאלי נולדה בחיפה בשנת 1987,  בוגרת המחלקה לצילום במכללת ויצו חיפה


--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
* המונח עבודת השם,  מתאר פעולות שעושה יהודי בהתאם למצוות היהדות. כיום משתמשים במונח זה בצורה יותר מצומצמת, בעיקר על מצוות התלויות בלב."  (ויקיפדיה)
ראיון עם יעלי גבריאלי לקראת התערוכה :

דימויים מהתערוכה :





יום רביעי, 31 ביולי 2013

שישי ראשון אחרי - תערוכה קבוצתית

שישי ראשון: שולחנות הכיבוד בפתיחה ותפקידה של האוצרת

בקטלוג הקודם שהראה עבודות מתוך תערוכות שישי ראשון 2010-2009, כתבתי שאני רואה את חלל התצוגה כמתחם זמני וסטרילי להצגת חומרים מתחלפים. זו הייתה תפיסתי. לאחר ארבע שנים שבהן אני מלווה יוצרים צעירים ואוצרת תערוכות בחלל הזה, אני מפענחת אותו אחרת, ומדמה אותו ללב הממוקם במרכז המוזיאון ופועם תריסר פעמים במהלך שנה. הפעימות השונות זו מזו חוברות למרחב נוכח של אמנות צעירה.
דמיינתי לעצמי צופה המגיע אחת לחודש למוזיאון וצובר את תודעת החלל. כך רציתי להאמין. אבל המציאות היא אחרת – אני היא זו הצופה בכל התערוכות, והקהל מתחלף לו.
במהלך השנתיים האחרונות נכחתי ב-24 פתיחות, וכמעט שלא הכרתי את האנשים שהגיעו. שולחנות הכיבוד בשישי בצהריים היו נפלאים ונבדלים זה מזה: אגוזים כבושים מפלורנטין, בורקס מדימונה, כריכים ממצפה רימון, עוגות גזר מהצפון, תותים ושמפניה מהמרכז, בייגלה ולבנה מירושלים, קורנפלקס בחלב מרמת גן, נקניקים ויין מחיפה, ויסקי וברנדי מתל אביב. צילמתי את השולחנות כי תפקידה של אוצרת שאינה יודעת לעשות מינגלינג בפתיחות הוא לנשנש ולהתבונן, ובעיקר לשמוח בשביל האמן. בכל זאת, תערוכה מוזיאלית עם הרבה תקוות.
"זה חלק מהדרך", אני שומעת את עצמי מעודדת אמן מאוכזב שחשב שהתערוכה תשנה את חייו. "תעבוד בתערוכה ותקבע עם אנשים", אני מציעה לאמן אחר שלא קיבל את יחסי הציבור שהאמין שהוא זכאי להם. "לא תבקרי בחלל כשהתערוכה מתרחשת?", אני שואלת את האמנית שמתכוונת לטוס לחו"ל מיד לאחר הפתיחה.
אמן אחד מציג אותי בפני הוריו, וזה יוצא דופן. "זאת האוצרת," הוא אומר, ואני מרגישה אחריות עצומה. פעם קיבלתי זר של קלות (שזה פרח מרגש במיוחד למי שנולדה בשנות השישים של המאה הקודמת), ובפתיחת תערוכה במאי 2012 נישקו אותי משני הצדדים. פעם קרה שהאמן התחבא במוזיאון ואני קיבלתי את האורחים שלו במקומו. פעם עמדתי בצד ולאורך הפתיחה כולה איש לא דיבר איתי, גם לא האמן. זו הייתה חתיכת חוויה. בפתיחה אחת עמדו אנשים מחוץ לחלל ולא נכנסו אליו. בפתיחה אחרת האמן כינס את האנשים אל תוך החלל ודיבר על העבודות. ופעם אחת חזיתי באמן שהסביר באריכות את התערוכה שלו לקרובת משפחה אף על פי שבקהל עמדו גלריסט ואוצרת ראשית של חלל ציבורי אחר. זה היה יפה. הרי אמנות עכשווית אינה נגישה לקהל רחב; אנשים רוצים להבין, ורבים לא מבינים גם אחרי ההסבר שמגיע להם ללא כל ספק, הם הרי מגיעים על כיסאות גלגלים, נשענים על מקלות, טסים מחו"ל, באים מרחוק ומכבדים את המעמד בלבושם. ואני מדברת על האורחים הבאמת-חשובים של הפתיחה. אלה שאוהבים את האמן.
פעמיים שמעתי שמרכלים על האוצרת, ושמחתי שאני שומרת על האנונימיות שלי ובוחרת לעמוד בצד. ואמנם, הבמה מיועדת לאמנים, ואחורי הקלעים לאוצרת. כך אני מאמינה, ומקדישה את רוב הזמן לליווי האמן בדרכו.
ליווי של אמנים צעירים עניינו בעיקר תיווך, הכוונה והעצמה, והוא שונה מאמן לאמן ומתערוכה לתערוכה. תוצאות הליווי מתממשות בפעולת האוצרות בחלל, שאותה אני רואה כפרי של דיאלוג.
איילת השחר כהן
אוגוסט 2013

בשנת 2013 מוצגת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית תערוכה קבוצתית של 24 אמנים, שנה ושנתיים לאחר שהציגו תערוכות יחיד בחלל "שישי ראשון". הקטלוג מציע התבוננות על העבודות שהוצגו ב-2011 וב-2012, ומייצר גם הקשרים לעבודות חדשות.








עיינו בקטלוג התערוכה :

יום שלישי, 23 ביולי 2013

מיכל טוביאס / הפוליטיקה של הטיח

פתיחה: 02.08.2013 נעילה: 02.09.2013

מיכל טוביאס מתבוננת בקירות הגלריות הוותיקות בתל-אביב, ומצלמת אותם בין פירוק של תערוכה אחת לתלייה של תערוכה אחרת. בתצלומיה עקבות חרוטים שתוקנו שוב ושוב ועדויות לתערוכות קודמות ; שאריות חלודה מתערוכה של יעקב דורצ'ין, ברגים ודיבלים של יוסף קריספל, קיר קלוף לאחר תערוכה של פסח סלבוסקי, שרידי  צבע מתערוכה של סיגלית לנדאו ועוד.
פעולת הצילום בחללי התצוגה המסחריים, תלוית זמן ומואצת. מיכל משתמשת בתאורה הקיימת באותו רגע בחללים ומקבלת זמן קצוב לצילום 
הזמן שבין הורדת תערוכה לתלייתה של אחרת, נתפש בעיני כמרווח קסום, שקט ואיזוטרי. הקירות חושפים את המחזוריות של תליית תערוכות בחלל הלבן  ומגלים עקבות חסרי משמעות המצויים מאחורי רגעים בעלי משמעות בשדה האמנות המקומי
את התצלומים שצולמו בגלריות ג'ולי אם, גורדון, גבעון, שלוש, זומר, דביר, ונגה, בוחרת טוביאס להדפיס באופן מונוכרומטי עם נאמנות לטמפרטורת האור הישיר, ולהציג  אותם בחלל "שישי ראשון" במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

איילת השחר כהן, אוגוסט 2013

מיכל טוביאס, נולדה 1985, חיה ועובדת בתל אביב
בוגרת המחלקה לצילום בבית הספר "מוסררה", ירושלים
הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ. בין השאר; "פוטו תל אביב 2013- יריד לצילום ישראלי עכשווי", ת"א, "מתהלך" ,גלריית המנהרה, חיפה 2012 , " בטן הלוויתן" , הקונטיינר, ת"א , 2013. אצרה תערוכות רב תחומיות המשלבות מחול, פרפורמנס ואמנות פלסטית בחללים אלטרנטיביים בירושלים ובתל אביב

זכתה בפרס הצטיינות מטעם ראש עיריית ירושלים, על פרויקט גמר במחלקה לצילום, בית הספר "מוסררה", ירושלים, 2012

ראיון עם מיכל ברדיו הבין תחומי :





  

דימויים מהתערוכה :