איה ציגר / עד אין די

פתיחה : 02.04.15 נעילה : 27.04.15

בתערוכת היחיד הראשונה של איה צייגר, מוזמן הצופה להלך במרחב תחום בו הקרקע אינה יציבה. 

ההליכה על פני משטחי עץ משולבים, מובילה אל מספר מוקדים בחלל אשר מכילים נוזלים במצבים שונים של תנועה וקול. 

על פני החלונות התלויים באוויר כטריפטיך, זורמים מים בתנועה מחזורית, ובבואת זרימתם מהבהבת ומשתקפת על קירות החלל. על רצפת הבטון מונחים כ-300 דליים שחורים ובתוכם מים. מסת המים הופכת למערכת מולקולרית של חורים שחורים המחוברים זה לזה. וכמו סיפור בתוך סיפור, בתוך אחד הדליים השחורים, נעה סירה קטנה במעגלים, והופכת את משטחי העץ לרציף ארוך ואת עצמה לאפיזודה שהשתבשה, לזיכרון כלוא.  

בצידו השני של החלל ניצב מבנה חלול עשוי ממשקופים ומחלונות הקשורים זה לזה ובתחתיתו קרקעית מתעתעת של מים שחורים. המים האפלים מסמנים מקום חשוך ועמוק בו משתקפת דמותו של המתבונן, בתוך מרחב מהופך של מעלה ומטה. מנגנון חשמלי משחרר מנוף היורד אל המשטח הנוזלי, נוקש בו, מזעזע אותו ויוצר אדווה על פני המים. 

על גבי אחד הקירות, מוקרן וידאו כהה וכמעט מחוק, דימוי הבא והולך, של זוג ישוב בגבו על מיטה בחדר סגור. מבטם של בני הזוג פונה אל חלון והחוצה מן החלל. בתערוכה בה מרובים החלונות, מתקיים אופק נסתר ודיאלוג בין פנים לחוץ. סצנת הזוג טעונה. דבר כמעט לא קורה בה. נוכחותה הופכת את החלל ואת כל מה שבתוכו למראה אחורית ומטאפורית לעולם שבו החושים מחודדים, ההתנהלות זהירה והסכנה אורבת. סצנת הווידאו מופיעה כאובייקט מוקטן גם מחוץ למרחב התערוכה, כעין אקספוזיציה ובמקביל אחרית דבר, פוגשת את המבקרים בכניסה לחלל ומלווה אותם בצאתם ממנו. 

איה צייגר, אמנית רב תחומית, מעצבת תפאורה, צלמת ופרפורמרית. נולדה בירושלים, 1983,

חיה ויוצרת בתל אביב. בוגרת מצטיינת של המחלקה לעיצוב תפאורה במכללת שנקר (2008), עובדת כמעצבת ארט, תפאורה ותלבושות ומתמחה בעיצוב קונספטואלי.

צילומים מההקמה :

פראנס לבה נדב & אתי שוורץ / יסודות מוליכי שולל

פתיחה : 06.03.2015 נעילה : 30.3.2015

יסודות מוליכי שולל

אתי שוורץ & פראנס לבה-נדב 

הטבלה המחזורית של היסודות, שהומצאה במאה ה-18, היא שיטת מיון ומודל לסידור היסודות שמרכיבים את העולם. מורכבותה ודרך בנייתה, שעירבו חזון וניבוי, נקשרות לאופני הפעולה של שתי הצלמות המייצרות בתערוכה זו דיאלוג צילומי "אלכימי-אופטי". 

אתי שוורץ נשענת על הטבלה המחזורית, שאותה היא בוחנת דרך צילום למעלה מעשור. היא מצלמת שאריות חסרות השראה מסביבת הבית ומדמה אותן ליסודות הכימיים הטהורים. הדימויים משובצים במבנה המושאל מדגם הטבלה המחזורית לפי שיטה שיצרה ובהתחשב בנתוניהם ובמה שהם משקפים עבורה. 

הצבת הקיר שהיא מציגה עוקבת אחרי התפתחותה של צורה ומאפשרת קריאה של ניגודים ומצבי צבירה שונים: מדימויים סגורים וברורים ועד לדימויים מופשטים המצויים בשלבי התהוות או התכלות. 

המרחק האנרגטי בין היסוד הכימי לדימוי שמייצג אותו הוא עצום וקסום. ההחלטה שחומר כגון פלסטיק ייצג יסוד טהור נולדה מתוך מצב הצבירה, הטקסטורה ומרחב המחיה שממנו נלקח החומר הזול. בהתייחס ליסוד בלתי נראה לעין כמו גז אציל, מזהה האמנית בתוך האובייקט שמצאה את היסוד המטאפיזי והאציל של הגז ובוחרת בו. 

"החוק מאחורי הטבלה המחזורית הוא שסתירות יוצרות דווקא איזון, ואת המצב המאוזן אפשר לראות רק ממקום מרוחק. כצלמת חשוב לי להראות את השלם ואת החלקי בו-זמנית. וכמו בטבלה המחזורית, גם אני בניתי שיטת עבודה המאפשרת צירי השוואה לאורך, לגובה ולתופעת המחזוריות. הגריד של הטבלה מאפשר ראייה "כמו מדעית", וכצלמת מתקשר עבורי לפריים המלבני." 

העיסוק הרעיוני בחומר וביסודות הכימיים מוביל את שוורץ לצלם בנגטיב ולהחזיר בתהליך העבודה את הצילום לחומר. גם עבודת החיבור בין התצלומים ויצירת הגריד קשורה להבנת החומר ולהתנהגותו בעולם, או כפי שמעשה הצילום פירש אותו (דימוי כלשהו שמשדר כובד או מפיץ קרינה ימצא את מקומו המתאים בשדה הנכון, דימויים כהים יסמנו את יסוד המתכת וכו'). 

פראנס לבה נדב מצלמת גם היא בסביבת הבית. עבודתה נרקמה בפינה קטנה בין חודש נובמבר למרס, זמן שבו קרן אור חודרת מן החלון אל הקיר העירום. האור העובר דרך חפצים מזכוכית וחוזר מקופסאות מתכת מוטל על הקיר ונושא עמו אינפורמציה מופשטת של כתם וצבע, רושם את החומר שלא נראה בצילום. הדימויים המטאפיזיים שיוצרת פראנס מדווחים על התאדות, על קיום נוכח ונעלם ועל זמניות. בתצלומיה האור פוגש את החומר, מתפרק ונשבר דרכו, מוחזר ממנו ומטעין את עצמו באמצעותו. החומר מתאדה אך לא נעלם. האנרגיה שלו, כמו בטבע, עוברת התמרה ומסומנת. 

"בדיאלוג ביני לבין אתי, אני מתחברת לתפיסת החומר שהיא מעלה. אזור הגזים האצילים בטבלה המחזורית מדבר אלי יותר מכול. החומר שמצב הצבירה שלו לא נראה לעין, חסר ריח וחסר צבע, מעניין אותי ומפעיל אותי בעבודה הנוכחית. גם התצלומים שלי מתארים כמעט כלום. הם תחומים בזמן וקשורים לטבע האור. באמצעות האור אני רושמת את התנועה של החומר וגם את ההתנהגות שלו. האור הוא חומר הגלם של הצילום, ויחד עם זאת הוא גם אל-חומר." 

שני גופי העבודה, שהתפתחו בקווים מקבילים, הופכים את חלל התערוכה למרחב של אופטיקה וכימיה, שני מושגי יסוד הקשורים קשר עמוק לצילום. 

יחסן של שתי האמניות בתערוכה זו למדיום הצילומי נוכח ומשמעותי. אתי שוורץ מחויבת לנגטיב, לתהליך הכימי ולחיבור בין צילום לחומר; פראנס לבה נדב קוראת ומפענחת את הקובץ הדיגיטלי הכמעט ריק, עם תודעה של הבנה אנאלוגית עמוקה. שתיהן מתייחסות לאור החד-פעמי הנופל על האובייקט ולתפיסת הרגע של הצילום הקלאסי. 

העבודות של אתי ופראנס נעות בין סוד לגילוי. המצלמה משמשת אותן ככלי מתווך וכמגבר. שתיהן לא מצלמות את הדבר עצמו אלא את מה שהוא יוצר או מדמה, ונפגשות בתערוכה ברווח שבין נוכחות החומר הפיזי להיעדרו. 

ליווי תערוכה: איילת השחר כהן, מרס 2015 

-------------------------------------------------------------------------------------------------

פראנס לבה נדב  נ. 1956  בצרפת, חיה ויוצרת בתל-אביב \ בוגרת תואר ראשון בעברית ובערבית מטעם אוניברסיטת סורבון בפאריס / בוגרת המחלקה לצילום, מכללת הדסה בירושלים / לימודים לתעודת הוראה במסלול לאקדמאים בסמינר הקיבוצים ת"א / מאז 1986 מלמדת צילום במוסדות שונים / מאז 2005 מלמדת צילום בבית הספר מוסררה י-ם / הציגה תערוכות יחיד (בין השאר בבית האמנים ת"א ובגלריה לצילום במכללת הדסה, י-ם) השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל (בין השאר - רשות הרבים, מוזיאון ת"א, העבריים החדשים - 100 שנות אמנות ישראלית, גרופיוס-באו, ברלין, גרמניה). פרסמה שני ספרים, כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה, בשיתוף עם דרורה דומיני ושטח משותף, שניהם בהוצאת חרגול. קיבלה מענקים ממפעל הפיס, עיריית ת"א וקרן ארטור גולדרייך.

אתי שוורץ , נ. 1970  בירושלים, חיה ויוצרת בתל אביב \ בוגרת המחלקה לצילום במכללת הדסה, ירושלים, מרצה לצילום במכללת הדסה ירושלים ובאקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים \  אוצרת  ושותפה בבית מלאכה לצילום "רע" וב"סקוור איילנד", חנות להדפסת תמונות \  הציגה תערוכות יחיד  והשתתפה בתערוכות  קבוצתיות. תערוכתה האחרונה מיתוגרפיות הוצגה בגלריה עינגע בתל אביב 2014,  בשיתוף עם רותי אגסי ונועה בן נון מלמד \  לאחרונה פירסמה ספר צילום  שליווה את התערוכה 2100  עוקבים בגלריה העירונית טבעון,  בשיתוף עם רע בן דוד ובאוצרתה  של טלי כהן גרבוז \  זכתה במילגת קרן אמריקה ישראל , ועבודותיה נמצאות באוספים שונים. 

צפיה דגני / ״הבשורה״

פתיחה : 06.02.2015 נעילה : 02.03.2015

בתערוכת היחיד השנייה שלה, מבקשת צפיה דגני לעמוד על טיבו של מעשה האמנות, לתייר בין אופני הגשמה, לשהות בתווך שבין רעיון לביצוע ולעקוב אחר התגשמות רוח בחומר . 

צלעותיה השונות של התערוכה הרב מדיומאלית, מכנסות קווי אורך ורוחב, מדלגות בין טיפוגרפיה לגיאוגרפיה ובונות מרחב כלאיים טעון באיזכורים וסימנים. 

הבשורה על פי צפיה, מתגלה כמצב ביניים הדורש  קשב וחיבור בין נוכחות להעדר ובין עיוורון  להתגלות . מאחורי הקלעים עומד דבר מה נסתר המושך בחוטים, מפיח רוח בחומרים  ויוצר בהם תנועה וגוף . חלק מן המוצגים נוכח בעולם ונלקח משם כמו שהוא (פרחי הכדית הטורפת, מקרנים ומסכים, פרוות עיזים), ואחרים הם מסמנים ומטאפורות (עיגול אור מלא, צל משוכפל, טקסט בשפה הערבית, ארון ובתוכו בד זהב).  

האמנית אשר חוקרת אמצעי תיווך, כותבת שיר בעברית  ומתרגמת אותו באמצעות google לשפה הערבית . הטקסט הלבן הבוקע מתוך הקיר הלבן, בדומה לפעולת העיפעוף הדיגיטלית שמפעילה האמנית על דיוקן הרב קוק הצעיר , יוצרים שדה שהנסתר בו רב מן הגלוי.  

גם הציור הרנסאנסי שעבר טרנספורמציה דיגיטלית  ומוקרן כדימוי  על מסך,  מתפענח  בסופו של יום, כציור הנוף ממנו הוצאה המונה ליזה , אייקון נשי ומסתורי שצויר על יד המאסטר לאונרדו דה וינצי במאה ה-16. 

מחיקתה של המונה ליזה מאותו ציור נוף דמיוני, מאתגרת את הצופה. ברגע שיוודע לו על העדרותה ממנו , הרי שלא יוכל להפסיק מלהגות בה. 

איילת השחר כהן , פברואר 2015 

צפיה דגני היא אמנית בוגרת בהצטיינות של המחלקה לאמנות בבצלאל. הציגה בתערוכות בארץ ובעולם. לומדת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב.