פתיחה : 06.02.2015 נעילה : 02.03.2015
בתערוכת היחיד השנייה שלה, מבקשת צפיה דגני לעמוד על טיבו של מעשה האמנות, לתייר בין אופני הגשמה, לשהות בתווך שבין רעיון לביצוע ולעקוב אחר התגשמות רוח בחומר .
צלעותיה השונות של התערוכה הרב מדיומאלית, מכנסות קווי אורך ורוחב, מדלגות בין טיפוגרפיה לגיאוגרפיה ובונות מרחב כלאיים טעון באיזכורים וסימנים.
הבשורה על פי צפיה, מתגלה כמצב ביניים הדורש קשב וחיבור בין נוכחות להעדר ובין עיוורון להתגלות . מאחורי הקלעים עומד דבר מה נסתר המושך בחוטים, מפיח רוח בחומרים ויוצר בהם תנועה וגוף . חלק מן המוצגים נוכח בעולם ונלקח משם כמו שהוא (פרחי הכדית הטורפת, מקרנים ומסכים, פרוות עיזים), ואחרים הם מסמנים ומטאפורות (עיגול אור מלא, צל משוכפל, טקסט בשפה הערבית, ארון ובתוכו בד זהב).
האמנית אשר חוקרת אמצעי תיווך, כותבת שיר בעברית ומתרגמת אותו באמצעות google לשפה הערבית . הטקסט הלבן הבוקע מתוך הקיר הלבן, בדומה לפעולת העיפעוף הדיגיטלית שמפעילה האמנית על דיוקן הרב קוק הצעיר , יוצרים שדה שהנסתר בו רב מן הגלוי.
גם הציור הרנסאנסי שעבר טרנספורמציה דיגיטלית ומוקרן כדימוי על מסך, מתפענח בסופו של יום, כציור הנוף ממנו הוצאה המונה ליזה , אייקון נשי ומסתורי שצויר על יד המאסטר לאונרדו דה וינצי במאה ה-16.
מחיקתה של המונה ליזה מאותו ציור נוף דמיוני, מאתגרת את הצופה. ברגע שיוודע לו על העדרותה ממנו , הרי שלא יוכל להפסיק מלהגות בה.
איילת השחר כהן , פברואר 2015
צפיה דגני היא אמנית בוגרת בהצטיינות של המחלקה לאמנות בבצלאל. הציגה בתערוכות בארץ ובעולם. לומדת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב.
