הבריטיש מיוזיאום \ הילי גרינפלד

פתיחה : 05.02.2016 נעילה : 29.02.2016

שיח גלריה יתקיים בשבת 27.2 בשעה 12:00 בהשתתפות האמן אסי משולם

תערוכת היחיד של הילי גרינפלד, מזמינה את הצופה לנוע בחלל "שישי ראשון" במסלול מעגלי ובפסיעות אחידות תוך התעכבות והתבוננות בארבעים מתקנים מוארים החובקים צלמיות בדמות סרקופג. לכל צלמית מוצמד אובייקט דמוי Madeleine, אזכור לעוגייה המסורתית בצורת קונכייה, אשר טעמה עורר אצל הסופר מרסל פרוסט (בעקבות הזמן האבוד, כרך I) אושר רב וזיכרונות אבודים. 

במרכז החלל מוצב מזבח ועליו מונח אובייקט דמוי מקדש אשר מסתובב באיטיות. המעגל הפנימי בעבודת הרצפה והמעגל החיצוני של תנועת הצופה בחלל, מזכירים מעגלים נוספים הקיימים בתרבויות שונות ובטבע, ומתייחסים למרכזי אנרגיה ולמקומות קדושים. 

הצלמיות אשר מטופלות באופנים שונים מקבלות את תכונותיהן על ידי האמנית אשר רושמת עליהן סימנים, עוטפת בפיגמנטים ובגרפיט, או שאוטמת אותן בצבע ומכסה על זהותן. 

שם התערוכה שולח אל זיכרון עבר של האמנית אשר ביקרה בילדותה באגף העתיקות של 

ה- British Museum והתרוצצה בין המומיות והסרקופגים כאחוזת דיבוק. "אני לא יכולה לשים את האצבע על מה שריתק אותי שם, אבל זה היה כל כך קיצוני שבזמן שעברנו בחנות המוזיאון, הגנבתי מתחת למעילי הנפוח קלמר בצורת סרקופג״. 

גם בעבודותיה הקודמות, יצרה גרינפלד שאריות וגרסאות מלאכותיות של עצמים המשמשים לפולחן ומזמנים את הצופה למרחב כמו מאגי - טקסי. מתקני הסרקופגים בחלל "שישי ראשון" - היבריד של צלמית (פסלון קטן המשמש קמע למזל, לפריון) וסרקופג (סמל מוות, כלי קיבול לקבורת הגוף), מבקשים להתייחס אל פעולת הייצור והריבוי של מוצרי צריכה, לפולחן עממי וגם לעתיקות שנעקרו מסביבתן המקורית ומונצחות בהיכלות האמנות. 

ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן, פברואר 2016

הילי גרינפלד, ילידת 1981, בוגרת בצלאל תואר שני (2013), ותואר ראשון (2007) בהצטיינות. קיבלה פרס לורן ומיטשל פרסר. למדה בסלייד לונדון במסגרת חילופי סטודנטים. סיימה לימודי ספרות השלמה לתואר, באוניברסיטת תל אביב (2010) והשתתפה במסלול העמיתים על מלגה של מכללת עלמא (2009).

השתתפה בסדנת אמנים על מלגה מלאה בתואר שני - 'Tropical lab ׳ של לאסאלי קולג׳ בסינגפור (2012). זכתה בתמיכת קרן רבינוביץ לתערוכה "אנגוגיה" בגלריית אלפרד (2015). קיבלה מענק מעמותת רסיסים לפרויקט שולחן הבדולח שהוצג בבית הנסן בירושלים, הציגה באקדמיה לאמנות Lasalle , סינגפור, בפרויקט לבלמה, ניו יורק, בביאנלה לאמנים צעירים, רמת השרון ועוד.

ממייסדות עמותת כורש לתרבות ואמנות בירושלים.

ניב כהן / מסוארי

פתיחה : 01.01.2016 נעילה : 01.02.2016

 " אני עושה דיאלוג עם מה שקרוב אלי. מנכס דימויים ורעיונות מתוך המדיות החברתיות, מהרחוב ומהסביבה הקרובה. אני ממציא ומדמיין עולם שבטי - פגאני, אפריקאי, שחור. חשוב לי לדבר על צבע העור, זו החזות שלי וזו הקליפה שלי, דרכו אני סופג מסרים מהסביבה. הוא חושף אותי וגם מכסה עלי ואני משתמש בו כמטאפורה, מתרגם אותו באמצעות חומר לאמנות.

בעבודות שלי אני מכליא ומפגיש בין פערים : בין הצמצום לעודפות, בין החיצוני לפנימי, בין השחור ללבן, בין הגבוה לנמוך, בין קודש לחול ובין כהן למסוארי, שזה הנשי והגברי של המשפחה שלי.

לא רק גברים מזרחיים כמוני יכולים לזהות בחומרים שלי חוויה ראשונית ומוכרת. גם נשים לבנות יכולות להרגיש את זה דרך העבודות. הזיהוי הוא אינטואיטיבי וגם קשור ל-Ready Made . החניתות, הפסלים והמסכות עשויים מעץ בניין, מפלורוסנטים, מאובייקטים כמו סקייטבורד ומחומרים תעשייתיים ואורגניים כמו שיער ובצק של ג'חנון. 

היסוד הפולחני בתערוכה מתווך באמצעים סטריליים. אני לא מדמה את החלל המוזיאלי למערה, אבל אני מדבר על מעמד של התכנסות ומזמן את הצופים לתוך מרחב טקסי ומעגלי מסומן בקורדינטות. 

החניתות על הקיר הן כלי מלחמה, ארסנל הכלים שלי להתמודד עם החוץ. אני רק מראה את הגבר הלוחם. זו התכונה שלי כיוצר: אני לוחם בעל ג'סטה רחבה. זו גם הטקטיקה שלי כאמן. אני כובש. 

המסכות זה גם אני. באמצעותן אני מסלק את הפנים הקיימות שלי ומציע לעצמי להסתובב בעולם עם פנים אחרות. אני יוצר עדר של מסכות- ובעצם יוצר שבט שאני קורא לו מסוארי. לאמא שלי יש רק אחיות, אז אני ממשיך את השם שלה דרך הכלים שלי באמנות " . 

" מסוארי"  מפגישה בין עולמות ובין הפכים אשר מתקיימים בקווי התפר שבין צילום-ציור- פיסול- חלל. התערוכה מציגה יסודות גבריים אך מקבלת את שמו של השבט הנשי במשפחתו של ניב . מן תיקון לשם שלא יכול להמשיך בעולם. המפגש בעבודות בין השחור והחומרי  לכסוף והמעובד הוא מפגש בין חושך לאור ובין בשר למתכת. הכסוף נוצץ, מסנוור, מעוור ומחזיר אור. השחור בולע, פראי, לא יודע, גס, יצרי ומחוספס. 

מרחוק נראות העבודות כמו משהו אחד ומקרוב הן מספרות סיפור אחר. החמסה המצולמת נחשפת מקרוב ככף יד שעורה קולף המסמנת את ברכת הכוהנים \ מסכת הכסף שנראית בוהקת מרחוק , חושפת מקרוב את דפוס הרשת של המגזין ממנו נוצרה \ המסכות נראות מרחוק כישויות שלמות אשר לוכדות את מבטו של הצופה ומקרוב נחשף האופי הקולאז'י שלהן \  ראש החיה נראה מאיים ומקרוב נוכחים בקליפה שלו. 

ליווי תערוכה ואוצרות-איילת השחר כהן

חן כהן \ בואי נסיים יפה

פתיחה : 06.12.2015 סגירה : 28.12.2015

הדימויים שחן יוצרת נמצאים בצילו של שיבוש. היא בוראת אותם בתהליכים פיזיים של חיתוך והרכבה ומעבירה אותם לחומרים צילומיים הנעים בין הטכנולוגיה הדיגיטלית לאנלוגית . 

היא יוצרת מומים בדימויים שלה, הורסת אותם ומכליאה ביניהם. ממיתה באופן מטאפורי חלקים חיים , מחייה ומעלה באוב חלקים אחרים. עבודתה  מקיימת דיאלוג בין המת לחי  ובין חוויה גופנית לרוחנית . ראשית עבודתה בסיפור שהיא בודה, באיום, בגוף האישי שמדבר איתה, בבנייה של שכבות רבות , בתנועה ובקילוף.  

ליווי תערוכה ואוצרות – איילת השחר כהן

חן כהן, נולדה בקצרין, חיה בירושלים. בוגרת המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה, ירושלים (2013)  , למדה ציור אצל האמן עמיר רובין, ירושלים(2013), השתתפה בחממה לאמנים צעירים בבית הספר מוסררה ירושלים (2014)  סטודנטית ללימודי המשך בתוכנית לתואר שני בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב (2015)  . 

השתתפה בתערוכות קבוצתיות ביניהן בפסטיבל מוסררה מיקס 2013 ובאירוע מנופים 2015 בירושלים /  אצרה את גלריית הסטודנטים המסדרון 2014,  בביה"ס מוסררה ירושלים \    הפיקה פרויקטים באמנות בירושלים \  בין השנים 2014-15,  השתתפה ב  The Underground Academy - במעמותה , מרכז לאמנות ומדיה דיגיטלית, ירושלים \  זכתה בפרס לעידוד יצירה על פרויקט הגמר במחלקה לצילום, בית הספר מוסררה, ירושלים.