חלל התערוכה של
אוריאל זיו מתפקד כמקום חוץ - אטמוספרי ומלאכותי, ומייצג תצורות שונות של תנועה- אור וקול . האובייקטים המוצבים בחלל מכליאים בין דימויים אורגניים לטכנולוגיה ומתקשרים ביניהם כרשת גופים המחוברים למוח אחד .
" זו שרשרת א-סימסטרית, כאשר אובייקט מסוים מכיל את האובייקט שאחריו, משנה את פניו ובו בזמן משמר את זהותו".
השימוש באלמנט העגול החוזר על עצמו, מייצר ריטואל והתכנסות אך גם מצביע על דרך ללא מוצא.
מצב הביניים בין חי - למת , בין וידאו לסטילס , בין חומר המתגבש לצורה ובין אובייקט פאסיבי לתנועה הדינאמית שבתוכו, קשור לקונפליקט בו עסוק האמן . בתוך החפצים שהוא יוצר כלואים עקבות ומראות הקשורים למושגי תרבות ולעבר ביוגראפי, ומתוכם בוקעים קולות קדמוניים ודיגיטאליים המהדהדים בחלל.
המרחב הדרוך של חוסר ודאות בו חלף הזמן- הזמן עוצר- הזמן חולף, הוא אזור של המתנה לזכרון שיפציע, לתרחיש עתידני לאסון קרב, לצורה חדשה שתיווצר.
החיבור בין דימויים דיגיטאליים הנטענים עד אינסוף, ליבבה קדמונית וגופת חיה שהשתמרה, לבין איקונין בדמות בועה שקופה מעולם הריאליטי, המחבר את רצפת המוזיאון לחלל עלום\ תחתי אפשרי, דורכת את החלל המוזיאלי שמתפקד לרגע כקפסולת שימור בזמן. " מסקרן אותי שאפשר להפוך חומר קר כמו נירוסטה לצורה נגישה . העבודה שלי מתכתבת עם זמן עתיד, בו תקיף אותנו החומריות הכסופה שתביית את הטבע ".
בכניסה לחלל, מוזמן הצופה לעבור בין שתי מראות בהן משתקפת דמותו בתוך החלל ומתמזגת אל תוך שתי הקרנות וידאו מטופלות של סצנת השליפה מתוך המערבון -הטוב הרע והמכוער (במאי-סרג'יו לאונה, 1966).
בקריצה אירונית-נרקיסיסטית מרמז האמן לצופה כי הוא הצלע השלישית בסצנת השליפה המערבונית המוקרנת בלופ , וכי החלל הוא גם תעתוע המשתקף אל תוכו.
איילת השחר כהן, יולי 2014
אוריאל זיו, נולד בירושלים, 1981, חי ויוצר בכפר סבא
בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל, 2013, זכה בפרס קרן ראלף ענבר על פרויקט סיום, הציג בפסטיבל הסרטים אקוסינמה 2013.
תמונות מחלל התערוכה :
