שיח בחמש תערוכות של שישי ראשון

שיח בחמש תערוכות של שישי ראשון

ביום שבת  ה-20.8  בשעה 11:00 תתקיים שיחה בחללים של חמש התערוכות בסדרה.  השיחה תתקיים תוך כדי תנועה בחללים  בנוכחות  האמנים ואוצרת התערוכה. 

חמש תערוכות של שישי ראשון , יוצגו באוגוסט 2016

הסדרה שישי ראשון קיימת במוזיאון-10 שנים. לאור שיפוץ המוזיאון, תסתיים הסדרה לשנת 2016 בחודש אוגוסט בו יוצגו בעת ובעונה אחת חמש תערוכות יחיד של אמנים צעירים.  ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן

רעות קרן / pay no mind  

השומר הופך לסט של האמן

המיצב הופך לסט של הצופה

עבודתה של רעות קרן מנסה לבדוק את גבולות הבחירה - של אדם בחברה ובעבודת האמנות. המחקר שערכה לקראת התערוכה ב-שישי ראשון, נעשה דרך שיחות ממושכות עם שומרי המוזיאון , בהן גילתה שהסיפור האישי של כל אחד מן השומרים, המועסקים במוזיאון באמצעות חברה קבלנית,  מתחבר להיסטוריה המבנית  של החברה המקומית. 

" עבודתי עוסקת במשחקי הכוח של האמן אל מול יצירתו ואל מול האדם שהופך למעשה לאובייקט ברגע בו הוא מושם בתוך היצירה. ניתן לשאול- האם כוחו מתעצם כדימוי או שהוא עצמו נמחק".   

עבודתה של קרן בנויה מכמה רבדים. ברובד אחד מתייחסת האמנית לעמדת השומר הריקה בכניסה למוזיאון ומשעתקת אותה אל תוך חלל התערוכה כקולאג' בנוי ומפורק בו זמנית.  במוזיאון לאמנות ישראלית, האיש אשר מאייש את העמדה, הוא גם שומר הסף של המוזיאון. 

לצד הקיר המהדהד את העמדה, מוקרן חוף ים בו ממירה האמנית את הדגלים השחורים בדגלים לבנים עליהם כתובים משפטים. המשפטים נוכחים גם כאובייקטים בחלל ומספקים את הסיבות של השומרים לבחירה בעבודת השמירה.  

עבודות הווידאו פרפורמנס המוקרנות בזו אחר זו לצד הים, הן פעולות תגובה לקורות החיים ולסיפורים ששמעה האמנית בין כתלי המוזיאון ולמעשה החליפה את השומר בתוך קורות חייו בדמותה (לבושה בחולצה בעלת כיתוב קבוע(. 

פעולותיה של קרן בנוגע לשומרים מהוות  רובד שני בעבודה ובו מנשלת האמנית את סיפורו האישי של השומר ומנכסת אותו לטובת יצירת עבודת האמנות. 

בכניסה לחלל התערוכה מסומנים שלושה מוקדים: טריטוריית החלל, עמדת הכניסה של הצופה אל תוך החלל  ומיקומו של השומר מחוץ לחלל ובצמוד לקיר. פעולה זו מגדירה את הגורמים המרכיבים את היצירה, והופכת גם את הצופה לבעל תפקיד בעבודה. 

תודות לעמוס הולצמן על הצילום ועל העצות הטובות.

זיפים /  שרון זרגרי 

עולם הדימויים שבו עוסק זרגרי, מכיל סמלים  גבריים, ייצוגים של יום-יום, טבע דומם, ביוגרפיה פרטית ואייקונים תרבותיים מקומיים ובינלאומיים. הסגנון האמנותי שבו הוא נוקט  נע בין פופ לריאליזם ולאקספרסיוניזם בנפרדות ולעיתים כמקשה אחת בתוך אותו מרחב ציורי\ פיסולי.   

העבודות אשר חלקן מדמות כרזות ופרסומות בנראות ובצבעוניות המפתה שלהן, משדרות מסרים מוחצנים וגסים וגם פטיש (החפצה) לאובייקטים ומבקשות להעלות לדיון מודלים וחיקויים למושגים- גבריות , מזרחיות ואותנטיות. אלו משתקפים גם דרך פניו השונות של האמן המופיעות פעמים מספר בתערוכה. 

העבודות מתייחסות למבטו האישי, הפרטי והביקורתי של זרגרי, אך גם לתפישת עולם כמו זו המוצאת ביטוי בערוץ אגו-המפרסם את עצמו כערוץ לגברים. 

אחד האייקונים בתערוכה הוא ציור של השחקן סילבסטר סטלונה, המופיע בשתי הדמויות הידועות ביותר שלו: רמבו החייל הגיבור ורוקי המתאגרף.  המתאגרף והחייל הן דמויות בדויות המגולמות על ידי שחקן,  פעולה עליה חוזר האמן בתערוכה שוב ושוב ומצביע דרכה על אופני הייצוג באמנות.  אזכורים נוספים לעולם האגרוף נוכחים בתערוכה באמצעות כפפות אגרוף יצוקות מסיליקון ודרך דיוקן עצמי מצויר של האמן אשר מבטו הזועף נפגש עם מבטו המאיים  של פסל ראש שחור עטוי בגורמט מוזהב. 

העבודה-"ביתר ירושלים" , היא ציור מפתח המתאר את קבוצת הכדורגל המיתולוגית. זהו דימוי סנטימנטלי המסמן גאווה וגבריות ואחווה קבוצתית, זאת בניגוד לייצוגים המבודדים בתערוכה של דמויות וחפצים. בתוך הקבוצה ניתן להבחין בשני הכוכבים הגדולים של שנות ה-80 : אורי מלמיליאן ואלי אוחנה. 

שלושה ציורים יוצאי דופן בתערוכה. דיוקן כחול של יחזקאל, סבו של האמן המיוצג כראש כחול המרחף באויר מעל נהר הפרת וקבר הנביא יחזקאל בעירק. לימינו ציור דיוקן של פומה, הכלבה שליוותה את האמן בשנה האחרונה, ומבטה הנוגע ללב הוא אולי האנושי מכל המבטים המציפים את חלל התערוכה. בפינה אחרת ניתן להבחין בציור של אישה ירוקה, שוכבת עירומה על גבי מצעים אדומים. " הציור מצויר במשיכות מכחול ארוכות וחדות ובצבעוניות חריפה, ומזכיר ציור מודרניסטי (גוגן, מאטיס) , שהיחס בו לגוף הנשי היה בוטה ושוביניסטי". 

חשוב להזכיר בטקסט זה גם את הציור הריאליסטי של תחנת המשטרה בתל אביב, הנמצאת באזור המגורים של הצייר , ואת אחד הדיוקנאות של האמן אשר מבטו הציורי משדר ספקנות או הפתעה ומעמיד מעט בספק את כל מה שמצוי בסביבתו.

גיא ניסנהויז / Rocket men

הוידיאו Rocket men, הוא תיעוד פרפורמנס של Jam Session שקיים גיא ניסנהויז יחד עם  אביו  במסגרייה המשפחתית שהוקמה בשנת 1925 ועברה בירושה בין הגברים של המשפחה.  הבן מנגן ושר את רוקטמן של אלטון ג'ון והאב עונה לו בתיפוף על גבי מכבש.  הוידיאו שעוסק  במערכת היחסים שבין ייצור ליצירה ובין חומר לרוח,  מעלה שאלות על המשכיות, פער דורות ומשפחה, גבריות, תעשייה, חלומות ואהבה.

" המוטיבציה לסרט הייתה להקדיש לאבא שלי שיר ולנסות לחבר את הייצור שלו ואת היצירה שלי אל תוך קונטקסט של עסק משפחתי בן 91 שנה.  אני שייך לעסק אך בחרתי  להפסיק את המורשת של בעלי מלאכה לטובת עשיית אמנות". 

הוידיאו  מאפשר הצצה אל עולם  בתי המלאכה הקטנים , עסקים משפחתיים שהולכים ונעלמים לטובת קונגלומורטים . מול האופציה הזו  ניצבת האמנות הפלסטית - "מקצוע" עתיק המשמר במובן מסוים את מושג- בית המלאכה. 

בחלל התערוכה מוצבות חביות המשמשות במקור ככלי קיבול לתוצרים השונים המופקים במסגרייה המשפחתית ושני תבליטי עץ. האחד מתאר רקדן פלמנקו ברגע השיא של הריקוד, ידיו נטועות ברצפה וידיו מונפות בעוצמה כלפי מעלה. התבליט השני מראה מתאבק בשיאו של קרב האבקות, ידיו אוחזות בראשו של יריבו לקרב ומכניעות אותו. 

התבליטים עשויים באמצעות גילוף בעץ, טכניקה מסורתית הממחישה את הבריאה  מתוך החומר הגולמי והם צבועים בצבעים מטאליים וזרחניים. 

מקדמי חיכוך ודפוסי סבל / לי נבו

לי נבו מציגה בשישי ראשון מיצב פיסולי הממוקם בין שני קירות אנכיים שנפגשים בחלל, ומייצר דיאלוג בין שני חלקיו. 

קצה אחד של המיצב המתפקד  כמעין מובלעת , הוא כוך חצוב בתוך קיר הגבס של החלל ומשמש כמקום להתכנסות ולצפייה המיועדת לאדם בודד. 

הצופה מוזמן לשבת בתוך החור שבקיר ולצפות בוידיאו בו מתפתחת עלילה שהצד הוויזואלי חסר בה ומסומן באמצעות מילים. 

האמביוולנטיות של מקום שאינו מקום חוברת לטקסט על זוגיות ויוצרת חיבור שהוא אינטימי אך גם דחוס ומעיק. 

אותה אמביוולנטיות מתקיימת גם באובייקטים הניידים המוצבים על קיר אנכי לכוך שבקיר. כמו הכוך, גם האובייקטים מציעים לצופה מרחב תגובה שנע בין התענגות לעינוי, מפתים אותו  להניע אותם, לעקוב אחר תנועתם, וגם בהם נוכחת פגיעות לצד סכנה. 

הפעולות שהמיצב הפיסולי מציע יוצרות מערכת יחסים מורכבת בין מעשה האמנות לצופה, מתייחסות לגוף האנושי ולאיבריו ובודקות את המשמעות של הגוף הנפגש עם עבודת האמנות, הופך לחלק ממנה ומתחכך בה ובחלל. המיצב מוצג כפוטנציאל למרחב חבלני שעשוי אף לפגוע בגוף ולא רק להשפיע על התודעה.   

פרופורציה / עדי ארגוב

עדי ארגוב מתרגמת כאוס באמצעות רישום בקו  היוצר מערכת סימנים.  הרישום מתחיל ממפרט  קטן , עדין ומפורט, ולעיתים  תופס צורה ובונה לאיטו דימוי של נוף גדול ומחודד, קו אופק של עיר המתקיימת לפי חוקים משלה - מפה של נוף פנימי-חיצוני. 

ארגוב בודקת את יחסי המרחב והגודל של מקומות, נעה בין מרחב מחשבתי סביבתי למרחב ציורי, מבקשת למתוח ולקצר את החלל ואת הזמן. רישומיה על גבי נייר ובחלל עצמו, מתארים מפה מופשטת ומהורהרת , רגשית ומנטאלית, הבנויה  על יסודות פורמליסטים ועל התבוננות במרחבים אורבאניים קונקרטיים . 

הקו האופקי מגדיר את אמצע הדברים ובעצם יוצר את הקיום של מקום ומרחב.  מבקש להיות קונקרטי ובו בזמן להשתחרר מהגדרה. 

הרישום אשר התהווה בחלל מחבר בין תנועת טוש מיומנת לתנועה ספונטנית. כל מה שקורה מעל הקו ומתחתיו מיתרגם לויברציות ולפרכוסים. מן ניסיון לברוא עולם, לאזן אותו ולפרק אותו שוב למרחב כאוטי. 

גם הרישום הקטוע התחום בנייר ובמסגרת ( שנראה כפרגמנט מפותח של הקו האורבני\נופי המשורטט בחלל), מחפש חיבורים. מתכנס על הקיר בקבוצה, בודק מתי הוא מהדהד כסקיצה או כרפרנס וחלון אחורי לתהליך עבודה ומתי הוא מרחב ציורי הרמטי ונעול. 

שישי ראשון בטיים אאוט תל אביב

Untitled and Unknown \ דיה בלזר

פתיחה : 01.07.2016 נעילה : 01.08.2016

תערוכתה של דיה בלזר מציגה שלושה פרגמנטים מתוך סצנה שנקטעה והוכנסה אל חלל סגור.   

במבואת הכניסה לחלל, לצד המקפיא התעשייתי, ניצבת תיבה. הדופן הקדמי שלה חושף את גופי התאורה שבתוכה וכך נוצרת הפרעת ראייה. הדופן האחורי חסום ומציג מעטפת סיליקון גמישה בה מוטבע עור של דג . התיבה ניצבת על גבי מגבר, המשמיע בזמן אמת רחש של מאוורר אשר ממוקם בחיץ שבין תקרת המוזיאון לשמיים הפתוחים. 

חלקה העיקרי של הסצנה מתרחש מעל ומתחת לגשר הבנוי מענפים ומקורות עץ בניין. הגשר הקטוע  שאינו מוביל לשום מקום, מציג מתחתיו  נוף מוקטן של רכס הרים ובקתות , עשוי מגבס, חומר פולימרי, יציקות קרח ואבקת גרפית. על גבי הגשר ניצב מקרן השולח אלומת אור לבנה אל החלל. 

הטופוגרפיה של הנוף המסתתר מתחת לגשר, משתנה בכל יום. הנוף שאינו יציב, מתמוסס וקורס אל תוך עצמו, משאיר על רצפת המוזיאון שאריות ועקבות. על גביהן , לאורך כל זמן התערוכה, תוסיף האמנית לבנות שוב ושוב באמצעות יציקות מים קפואות ואבקת גרפית, תמונת נוף שתיווצר על גבי חורבות הנוף הקודם. 

בקצה הנגדי של החלל, נוכח תבליט הפוך של אישה. כמו הגשר גם היא קטועה, נוצרה באמצעות העתק  מגוף חי ונשענת על סד. מתוכה בוקע סאונד רציף ולא ערוך של נשימות אצן הרץ בהרים במשך ארבע שעות, כשגופו יוצר חיכוך עם משבי הרוח.       

באמצעי הדמיה של גיאולוגיה, תאורה וסאונד, שימוש בזמן אמיתי וזמן אחר, מצטרפים חלקי העבודה בחלל לסיפור חידתי המתרחש  בין תודעה למרחב קר. חלקי הסיפור נמצאים במצבי גילוי והסתרה. אלו קשורים גם לטכניקות שמפעילה האמנית על החומר: יציקות, הטבעות, עטיפות ובניית שכבות. הצבה זו ממשיכה את עבודותיה הקודמות של בלזר שעסקו גם הן במימדי הזמן והמרחב באמצעות חומרים, טמפרטורה ומערכות יחסים בין אובייקטים .

ליווי ואוצרות- איילת השחר כהן, יולי 2016

דיה בלזר נולדה בקיבוץ כפר חרוב, 1985. חיה ופועלת בתל אביב. 

זכתה  במלגת הצטיינות על הישגים אמנותיים ואקדמיים מטעם מכללת בית ברל (2012). בוגרת תואר ראשון בהצטיינות יתרה בפקולטה לאמנות "המדרשה", מכללת בית ברל (2013).

זכתה בפרס תערוכת יחיד בגלריית המדרשה, תל אביב (2013). הציגה במבחר תערוכות קבוצתיות ביניהן ב- Mind the Gap בגלריית המדרשה (2015), "רפסוד" (2015), "נפש מכבי האש" בסדנה החדשה לאמנות רמת אליהו (2014). עוסקת בחינוך לאמנות. 

דימויים מתהליך העבודה :

העולם הצף / אפרת בלומברג

פתיחה : 03.06.16 נעילה : 27.6.16

ציוריה של אפרת בלומברג עדינים וסודיים. הם נבראו לא כדי לתאר את הטבע והמציאות, אולי כדי  לשרטט מחשבה והירהור על עולם המזין את עצמו . הם קשורים לאזורי החלימה , מתארים מערכת  אורגנית של קרחונים, חיות, עצים ואנשים  ומתייחסים לכוח המשיכה ולמרחב הזמן.  

הם נרשמים באמצעות עפרונות בעוביים שונים ולעיתים נראים כשקופים כיון שצוירו , נמחקו ונמחו מעל פני הדף , משאירים שארית מהבהבת של עצמם.  

בציוריה של בלומברג, נוכחים הלילה והיום זה לצד זה, המרחב הריק הוא דף נייר והוא גם אור יום. החושך הוא טקסטורה מקווקוות וגם שמיכה דקה מעופרת.  בכולם ניסיון להיאחז ולהתקרקע,   ובו זמנית להרפות ולהתמסמס.  חלק מהדימויים יושבים על חומר   או על פני המים ואחרים תלויים באוויר, נוסקים כלפי מעלה או צוללים אל האדמה. 

הרישום בעפרון מאפשר לבלומברג להגיע לדקויות ולמפרט תיאורי . העיפרון גם מבודד  את הדימויים בקווי מתאר  וחונט אותם. כעת הם נראים כעובריים, כגלמים  שעשויים להתפתח ולשנות צורה. 

ציורי העולם הצף 浮世絵) – אוקיו-אה ( הוא שם כולל להדפסים מחיתוכי עץ שנעשו ביפן החל מהמאה ה-16 ותיארו  באופן הומאני עולם הדוניסטי וסגנון חיים בורגני של רובע התענוגות ודייריו: נשים, שחקני קבוקי, לוחמי סומו ובליינים. הם תיארו גם בתי תה, סוחרים ונופים וביקשו להנציח בעבודתם את היופי החמקמק ובר החלוף של עולם התענוגות.  מקור השם אוקיו –אה  הוא במונח הבודהיסטי אוקיו- המתאר את העולם כמקום ארעי של סבל. 

ליווי ואוצרות- איילת השחר כהן

אפרת בלומברג, נולדה במכמנים, 1986. חיה ועובדת בחיפה.

בוגרת המדרשה לאמנות, 2013, מתמחה ברישום.

שחר אפק \ Parallel

פתיחה : 06.05.2016 נעילה : 30.05.2016

שחר אפק, אמן צעיר שסיים את לימודיו בשנה שעברה, עוסק במבנים ארכיטקטוניים ביתיים וציבוריים, בחיבור למרחבי הפנים הנפשי והחוץ החברתי- תרבותי . בעבודותיו נבנים  עולמות מקבילים ומתעתעים בהם זולג הקונקרטי אל המדומיין  ומתארגן מחדש תוך שימוש בצילום, בהדמיה וירטואלית ובהתאמה לחלל.

בתערוכתו הנוכחית, הוא יוצר חלל צר בתוך הגלריה של שישי ראשון ובו פתחי יציאה\כניסה אל חלקי החלל המקורי.  החלל המסדרוני שבנה, תוחם בהיפוך את החלל המוזיאלי, משנה לו כיוון, מבטל את נוכחותו המוכרת ואת נקודת המרכז שלו ובוחן מחדש את גודלו ומעמדו.  

בתוך המסדרון הבנוי מוקרן מסדרון וירטואלי שבקצהו צילום רצף של נוף המתחלף במהירות עד שלא ניתן לאחוז בו במבט. הקרנת מקטעי הנוף (אשר צולמו בגרמניה מתוך רכבת בדרך מהמבורג לליפציג),  פותחת חלון לעולם שנמצא מחוץ למסדרון, או בתוך תודעתו של הצופה, אשר הופך לנוסע אל מקום – לא מקום, בו הזמן והמרחב קשורים יחד.

"כשהתבוננתי בחומרי הגלם שצילמתי ברכבת בגרמניה, הם הזכירו לי מראות שלא חוויתי    במציאות, אלא נצרבו בי לאחר קריאה, שמיעת סיפורים וצפייה בסרטים."

המסדרון-אזור מעבר מוארך ותחנת המתנה, מסמל את הגשר בין עולמות ובין דעות, מסמן בין פנים לחוץ ואת המבוא אל הלא נודע. בעבודתו של אפק, הופך המסדרון למבנה אשר מנתק בין תודעתו החופשית של הצופה לבין גופו הדחוס בין שני קירות. נקודות מבט הופכיות אלה מייצרות שיבוש אופטי ותחושה של אינסופיות, מאידך- ביכולתו של הצופה לחשוף את  המבנה הארעי של המסדרון ולעבור אל צדו השני , אל "מאחורי הקלעים", לגלות את הקונסטרוקציה "האוחזת במסדרון", הסדורה כספרייה ריקה ובה דימוי של ספר פתוח אחד. 

"מרחב המחייה האדריכלי המקיף אותי גורם לי לתהות על קיומו ומהותו. בתקופה בה המרחב אינו רק מוחשי, מעניין לבחון את החוויה הווירטואלית ואת התנהלות האדם בתוכה.  במיצב "פרלל",  החלטתי לבנות מסדרון היוצא מתוך הכניסה לחלל התצוגה, ומוביל לריק". 

ליווי ואוצרות: איילת השחר כהן

שחר אפק, צלם, שף ואמן, נולד בשנת 1987 בקריית טבעון. 

בוגר המחלקה לצילום בבית הספר מנשר לאמנות תל אביב (2015). 

הציג בפסטיבל "מנורת לילה", שכונת נווה שאנן, תל אביב ובגלריית התחנה המרכזית בתל אביב (2015). השתתף ביריד "צבע טרי 8" , בפרויקט של גלריית תירוש (2016).

צביונת \ יעל אורן-סופר

יעל אורן-סופר מציגה בחלל שישי ראשון ציורים גזורים ומודבקים  ומיצבי קרמיקה המתארים דמויות אנושיות ובעלי חיים המפעילים יחד מערכת דינאמית.  

עולם הדימויים שהאמנית יוצרת מתחיל במוכר ובנראה לעין - בתא המשפחתי המצומצם. נוכחות הדימויים בחלל  מדמה ציור מערות קדום הבנוי מפרגמנטים אשר נאספים  לסיפור חזותי שלא ניתן לקשור למרחב או לזמן. המציאות המצוירת בסיסית ופשוטה , מגולמת  באמצעות פריטים בודדים מעולם הטבע, מפעולות מכאניות  וממעשה  אמנות ידני ועמלני- מרובה הליכים יצרניים . 

בראשית קיים הצילום באמצעותו מלקטת סופר את המראות.  ואחר הצילום  נבראים הציור והמצעים הקראמיים. אלו נגזרים ונחתכים מתוך הפורמט (הבד\החימר)  , מתחברים מחדש בהדבקה על בדים וממוסמרים על גבי הקירות בחלל התערוכה.  כמו הקרמיקה, גם הקנבס נחקר כחומר ומוצג מקופל והפוך. 

הפיל וחד הקרן חיות פלאיות. הן נשזרות בעבודות של אורן סופר אל תוך עולם הדמויות (זוג חוטבי עצים, ילדה לוליינית ואשה פרשית) מעצימות אותן אך מאבדות  את דרכן הפראית והקסומה. הביות והכיבוש שלהן בידי הילדה והאישה מעוררים השתאות  לצד כאב על העלמות אופיין הטבעי  והפנטסטי.

ליווי תערוכה :  איילת השחר כהן

יעל אורן - סופר, ציירת וסטודנטית לתואר שני בתולדות האמנות ובאוצרות באוניברסיטת חיפה \ בוגרת תואר ראשון בהצטיינות בחינוך ובאמנות, מכללת אורנים (2012-2014) \ למדה אמנות וחינוך במדרשה לאמנות, בית ברל (2005-2007 ) \ השתתפה בתערוכות קבוצתיות בשער 3 חיפה, ביריד צבע גלילי ועוד \ הציגה תערוכה זוגית- מוצק- בגלריה לאמנות ישראלית, קרית טבעון \ זכתה בפרס בחירת האוצר בתערוכת הבוגרים במכללת אורנים (2014)

גידי גילעם \ רטט

פתיחה : שישי 4.3.16 בשעה 12:00 נעילה : 28.3.16

בעבודותיו החדשות, מבקש גידי גילעם לבחון את הגבולות האפשריים של ציוריו ורישומיו. 

כמי שעבד בעבר  עם חומרים תעשייתיים וצייר על גבי קירות ברחוב ובמרחבים ציבוריים אחרים, חוקר  גילעם  את שפתו הציורית המתגבשת בתוך הסטודיו הסגור , ומייצא אותה אל חללי תצוגה אחרים  ולראשונה אל חלל מוזיאלי. 

 חומרי הציור הבסיסיים (מצע הבד ומסגרות העץ למתיחת הבד) נחקרים על ידו כאובייקטים בעלי תוקף אמנותי,  ויחד עם חומרים נוספים כמו פיסות פרספקס, נייר וקרטון הם חוברים לציוריו ויוצרים מן היבריד ציורי פיסולי המתייחס לקיר , לאור ולחלל.

בציוריו של גילעם  מופיע  לאורך שנים קונטור המתאר דמות אנדרוגינית בגדלים שונים , עירומה ומכונסת, לעיתים ישובה על כסא או ניצבת בחלל  ריק. הדמות נטולת הפנים  נראית כמי שנשאבו ממנה החיים או ככזו שממתינה להתמלא בזהות חדשה. הקו המגדיר אותה הוא גם הקו שמבודד אותה מהמשטח הציורי ומהדהד אל תוך הקווים  במערך הפיסולי שנבנה מסביבה וביחס אליה.  בתערוכה הנוכחית תצא הדמות מתוך הקנבס המלבני וגבולותיה יוגדרו מחדש בדיאלוג עם החלל.   

 ליווי ואוצרות- איילת השחר כהן

סרטון מפתיחת התערוכה :

גידי גילעם יליד 1977, אמן רב תחומי הפועל בתוך הסטודיו ובמרחב הציבורי במקביל, גדל באיטליה, חי ועובד בתל אביב. בעל תואר בהיסטוריה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב וכן תואר בעיצוב מבצלאל. זוכה פרס פלדהיים בעיצוב (2010). השתתף בתוכנית שהות אמן של עמותת פעילה (2012). הציג בתערוכות קבוצתיות ויחיד בארץ ובחו"ל . עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.

הבריטיש מיוזיאום \ הילי גרינפלד

פתיחה : 05.02.2016 נעילה : 29.02.2016

שיח גלריה יתקיים בשבת 27.2 בשעה 12:00 בהשתתפות האמן אסי משולם

תערוכת היחיד של הילי גרינפלד, מזמינה את הצופה לנוע בחלל "שישי ראשון" במסלול מעגלי ובפסיעות אחידות תוך התעכבות והתבוננות בארבעים מתקנים מוארים החובקים צלמיות בדמות סרקופג. לכל צלמית מוצמד אובייקט דמוי Madeleine, אזכור לעוגייה המסורתית בצורת קונכייה, אשר טעמה עורר אצל הסופר מרסל פרוסט (בעקבות הזמן האבוד, כרך I) אושר רב וזיכרונות אבודים. 

במרכז החלל מוצב מזבח ועליו מונח אובייקט דמוי מקדש אשר מסתובב באיטיות. המעגל הפנימי בעבודת הרצפה והמעגל החיצוני של תנועת הצופה בחלל, מזכירים מעגלים נוספים הקיימים בתרבויות שונות ובטבע, ומתייחסים למרכזי אנרגיה ולמקומות קדושים. 

הצלמיות אשר מטופלות באופנים שונים מקבלות את תכונותיהן על ידי האמנית אשר רושמת עליהן סימנים, עוטפת בפיגמנטים ובגרפיט, או שאוטמת אותן בצבע ומכסה על זהותן. 

שם התערוכה שולח אל זיכרון עבר של האמנית אשר ביקרה בילדותה באגף העתיקות של 

ה- British Museum והתרוצצה בין המומיות והסרקופגים כאחוזת דיבוק. "אני לא יכולה לשים את האצבע על מה שריתק אותי שם, אבל זה היה כל כך קיצוני שבזמן שעברנו בחנות המוזיאון, הגנבתי מתחת למעילי הנפוח קלמר בצורת סרקופג״. 

גם בעבודותיה הקודמות, יצרה גרינפלד שאריות וגרסאות מלאכותיות של עצמים המשמשים לפולחן ומזמנים את הצופה למרחב כמו מאגי - טקסי. מתקני הסרקופגים בחלל "שישי ראשון" - היבריד של צלמית (פסלון קטן המשמש קמע למזל, לפריון) וסרקופג (סמל מוות, כלי קיבול לקבורת הגוף), מבקשים להתייחס אל פעולת הייצור והריבוי של מוצרי צריכה, לפולחן עממי וגם לעתיקות שנעקרו מסביבתן המקורית ומונצחות בהיכלות האמנות. 

ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן, פברואר 2016

הילי גרינפלד, ילידת 1981, בוגרת בצלאל תואר שני (2013), ותואר ראשון (2007) בהצטיינות. קיבלה פרס לורן ומיטשל פרסר. למדה בסלייד לונדון במסגרת חילופי סטודנטים. סיימה לימודי ספרות השלמה לתואר, באוניברסיטת תל אביב (2010) והשתתפה במסלול העמיתים על מלגה של מכללת עלמא (2009).

השתתפה בסדנת אמנים על מלגה מלאה בתואר שני - 'Tropical lab ׳ של לאסאלי קולג׳ בסינגפור (2012). זכתה בתמיכת קרן רבינוביץ לתערוכה "אנגוגיה" בגלריית אלפרד (2015). קיבלה מענק מעמותת רסיסים לפרויקט שולחן הבדולח שהוצג בבית הנסן בירושלים, הציגה באקדמיה לאמנות Lasalle , סינגפור, בפרויקט לבלמה, ניו יורק, בביאנלה לאמנים צעירים, רמת השרון ועוד.

ממייסדות עמותת כורש לתרבות ואמנות בירושלים.