נסרין אבו בכר, היא אמנית שעוסקת בדרכה, בחומרים טעונים ובנושאים בוערים הנמצאים על סדר היום : הסכסוך הפלסטיני ישראלי ומעמד האשה הערבייה בארץ. עשייתה נובעת מתוך זיקה משפחתית עמוקה ובחיבור לתרבות ולמסורת ממנה היא מגיעה.
הסטודיו שלה ממוקם בתוך המחסן המשפחתי בכפר זלפה, ועמוס בחפצים ביתיים ובחומרים תעשייתיים המשפיעים על עבודתה .
היא מציירת בצבעים של אביה – סובחי אבו בכר, סייד ובעל מקצוע, על גבי בד ערבי פשוט ורפוי, מתוך רצון לעסוק בחומרים זמינים מן החיים ובאמנות ישירה ללא תיווך של ייצוג.
את דימוי האשה, אותו היא חוקרת בעבודתה ומציגה תמיד בקונטקסט פוליטי-חברתי, היא מחברת לחומרים שונים. בין השאר היא מטביעה אותו בתוך לוח בטון, כאשר האיזכור לגדר ההפרדה הוא בלתי נמנע בעיניה.
כך ניתן למצוא בעבודותיה שימוש אקלקטי בחפצים מקומיים ובסמנים תרבותיים כמו בד ערבי (ממנו תופרות ערביות קשישות תכריכים) , וילון סינטטי ( שיצא מן האופנה, אך זכור לה מילדותה , תלוי מעל חלון בבית שטוף שמש) וקערות אמייל חגיגיות , מאוירות בפרחים וציפורים.
בתערוכת היחיד הראשונה שלה מעלה נסרין שאלות וקונפליקטים לגבי פנים וחוץ, הסתרה וחשיפה, גבריות ונשיות, ומחברת בין כבוד ומסורת לחוכמת רחוב. את הרעיונות שלה היא מגלמת בעיקר דרך חומרים "נמוכים" וזמינים : הטבע מצויר על מגשי מזון שמודבקים על פני משטחי בטון, תחרה שקופה נוצצת מתוחה על גבי גלגל של טרקטורון שטח, צמה שחורה משתלשלת מ-פגוש של מכונית סובארו וכיסוי הראש המוסלמי יוצא מתוך גלגלי העיניים של גולגולת בקר.
כתבה שהתפרסמה באתר ה"ארץ" על תערוכתה של נסרין אבו בכר.
