‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 25 ביוני 2015

איתמר פריד / No Time

פתיחה : 06.07.2015 נעילה : 03.08.2015

איתמר פריד - No Time

איתמר פריד תופר בין צילום ישיר המתאר דימויים מלאכותיים ומבוימים לבין ייצוגים ריאליסטים של דיוקנאות ונופים. אזורי הצילום בהם הוא פועל נעים בין שלושה מרחבים: המדבר (מצפה רמון וים המלח), המוזיאון לתולדות הטבע בניו יורק והסטודיו הביתי.  המפגש של שלוש הטריטוריות- הפראית, המתורבתת והמבוימת, מייצר תחושה מתעתעת. 
עד כה הציג פריד גופי צילום מובהקים. בתערוכתו המוזיאלית הראשונה, הוא מפרק את תפישתו הסדרתית  ומחבר בין  דימויים אוטונומיים אשר תודעתם העמוקה דומה. בכולם קיים יסוד ממית ובחלקם יסוד מחייה, הם פיוטיים ומזעזעים כאחד ומערערים על טבעם האמיתי של דברים בעולם. 
הצופה העומד מול צמד תצלומי נוף מדברי הממוקמים על הציר שבין נוף אמיתי למלאכותי, יכול לבחור את עמדתו: להימצא בתוך חלל סגור ולהתבונן החוצה דרך חלון בנוף, או להביט פנימה אל תוך דיורמה- מודל תלת מימדי הבנוי בתוך תיבת תצוגה.  
יציקות הפנים הפולימריות של בני משפחתו הקרובה של האמן, התלויות על גבי הקיר בשורה אופקית, מתפקדות כצילום יצוק \ כמסכות מוות, עליהן מקרין פריד בהתאמה את תצלומי המשפחה. בפעולה זו של מיפוי הקרנה, מחייה האמן לרגע את משפחתו, מקבע אותה בזמן משלה ומנציח אותה כזיכרון שכמו נלקח מחדר פלאות. בדומה לפוחלצי החיות בהם השתמש בתצלומיו הקודמים, גם בעבודות אלה נוכחת פעולת החניטה. 
הדיאלוג בין חיים למוות, מתקיים גם בתצלום המתאר משטח שמימי זרוע בכוכבים זוהרים. מופע האור בלילה החשוך הוא אשליה. להתבונן בכוכבים המרוחקים מאיתנו שנות אור הוא כמו להביט אחורה בזמן, אל העבר. פעולת הצילום של פריד, מתעדת לא את הכוכבים עצמם אלא את זיכרונם או מבשרת על מותם.
דיוקנו הכפול של ניסן, גבר צעיר, צולם פעמיים ובהבדל של שלוש שנים. המדיום הצילומי מאפשר להתחקות אחר השינויים הדקים שהזמן מסמן בבשר החי. ומה כבר עבר על גבר צעיר שנשאר צעיר? האם ההכפלה של התצלום מאמצת את העין המתבוננת ומאפשרת לגלות דבר מה חבוי? האם באמת מדובר בשני תצלומים שונים או בפעולת פוטושופ מניפולטיבית? דמותו של האמן נוכחת בתערוכה פעמיים. פעם אחת כמסכת מוות שהתעוררה לחיים, ובפעם השנייה כהשתקפות בתוך אישוניו של ניסן.
גבר חצי עירום, שרוע בתנוחת מוות על גבי סלע בים המלח. דמותו מזכירה לי את אקרוס הצעיר מן המיתולוגיה היוונית שעף גבוה מדי עד שנפל מן השמיים. פריד מביט במצולם שלו מלמעלה ומשקיף על משטח הסלע שנוצר על ידי בולען אשר נפער באדמה באופן פתאומי. אזור הבולען מוכתם במינרלים ירקרקים ובמלח הידוע כחומר משמר. המת האנונימי הזה קשור למרחב סיפורי שאינו נרמז בתצלום. והתצלום, המתרחש בים המוות, מבשר את סופו של הסיפור.  
איילת השחר כהן, יולי 2015



איתמר פריד נולד במנהטן, ניו-יורק, 1987, חי ועובד בישראל. בוגר המחלקה לצילום, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים (2012). השתתף בתערוכות קבוצתיות והציג תערוכות יחיד בגלריה Gitler&, מנהטן, ניו-יורק (2015) ובגלריה פינברג פרוג'קטס, תל אביב (2014). זוכה פרס EPSON ישראל למצוינות באמנות הצילום (2012).

יום שני, 23 בפברואר 2015

פראנס לבה נדב & אתי שוורץ / יסודות מוליכי שולל

פתיחה : 06.03.2015 נעילה : 30.3.2015

יסודות מוליכי שולל

אתי שוורץ & פראנס לבה-נדב 

הטבלה המחזורית של היסודות, שהומצאה במאה ה-18, היא שיטת מיון ומודל לסידור היסודות שמרכיבים את העולם. מורכבותה ודרך בנייתה, שעירבו חזון וניבוי, נקשרות לאופני הפעולה של שתי הצלמות המייצרות בתערוכה זו דיאלוג צילומי "אלכימי-אופטי". 

אתי שוורץ נשענת על הטבלה המחזורית, שאותה היא בוחנת דרך צילום למעלה מעשור. היא מצלמת שאריות חסרות השראה מסביבת הבית ומדמה אותן ליסודות הכימיים הטהורים. הדימויים משובצים במבנה המושאל מדגם הטבלה המחזורית לפי שיטה שיצרה ובהתחשב בנתוניהם ובמה שהם משקפים עבורה. 
הצבת הקיר שהיא מציגה עוקבת אחרי התפתחותה של צורה ומאפשרת קריאה של ניגודים ומצבי צבירה שונים: מדימויים סגורים וברורים ועד לדימויים מופשטים המצויים בשלבי התהוות או התכלות. 

המרחק האנרגטי בין היסוד הכימי לדימוי שמייצג אותו הוא עצום וקסום. ההחלטה שחומר כגון פלסטיק ייצג יסוד טהור נולדה מתוך מצב הצבירה, הטקסטורה ומרחב המחיה שממנו נלקח החומר הזול. בהתייחס ליסוד בלתי נראה לעין כמו גז אציל, מזהה האמנית בתוך האובייקט שמצאה את היסוד המטאפיזי והאציל של הגז ובוחרת בו. 

"החוק מאחורי הטבלה המחזורית הוא שסתירות יוצרות דווקא איזון, ואת המצב המאוזן אפשר לראות רק ממקום מרוחק. כצלמת חשוב לי להראות את השלם ואת החלקי בו-זמנית. וכמו בטבלה המחזורית, גם אני בניתי שיטת עבודה המאפשרת צירי השוואה לאורך, לגובה ולתופעת המחזוריות. הגריד של הטבלה מאפשר ראייה "כמו מדעית", וכצלמת מתקשר עבורי לפריים המלבני." 

העיסוק הרעיוני בחומר וביסודות הכימיים מוביל את שוורץ לצלם בנגטיב ולהחזיר בתהליך העבודה את הצילום לחומר. גם עבודת החיבור בין התצלומים ויצירת הגריד קשורה להבנת החומר ולהתנהגותו בעולם, או כפי שמעשה הצילום פירש אותו (דימוי כלשהו שמשדר כובד או מפיץ קרינה ימצא את מקומו המתאים בשדה הנכון, דימויים כהים יסמנו את יסוד המתכת וכו'). 

פראנס לבה נדב מצלמת גם היא בסביבת הבית. עבודתה נרקמה בפינה קטנה בין חודש נובמבר למרס, זמן שבו קרן אור חודרת מן החלון אל הקיר העירום. האור העובר דרך חפצים מזכוכית וחוזר מקופסאות מתכת מוטל על הקיר ונושא עמו אינפורמציה מופשטת של כתם וצבע, רושם את החומר שלא נראה בצילום. הדימויים המטאפיזיים שיוצרת פראנס מדווחים על התאדות, על קיום נוכח ונעלם ועל זמניות. בתצלומיה האור פוגש את החומר, מתפרק ונשבר דרכו, מוחזר ממנו ומטעין את עצמו באמצעותו. החומר מתאדה אך לא נעלם. האנרגיה שלו, כמו בטבע, עוברת התמרה ומסומנת. 

"בדיאלוג ביני לבין אתי, אני מתחברת לתפיסת החומר שהיא מעלה. אזור הגזים האצילים בטבלה המחזורית מדבר אלי יותר מכול. החומר שמצב הצבירה שלו לא נראה לעין, חסר ריח וחסר צבע, מעניין אותי ומפעיל אותי בעבודה הנוכחית. גם התצלומים שלי מתארים כמעט כלום. הם תחומים בזמן וקשורים לטבע האור. באמצעות האור אני רושמת את התנועה של החומר וגם את ההתנהגות שלו. האור הוא חומר הגלם של הצילום, ויחד עם זאת הוא גם אל-חומר." 

שני גופי העבודה, שהתפתחו בקווים מקבילים, הופכים את חלל התערוכה למרחב של אופטיקה וכימיה, שני מושגי יסוד הקשורים קשר עמוק לצילום. 
יחסן של שתי האמניות בתערוכה זו למדיום הצילומי נוכח ומשמעותי. אתי שוורץ מחויבת לנגטיב, לתהליך הכימי ולחיבור בין צילום לחומר; פראנס לבה נדב קוראת ומפענחת את הקובץ הדיגיטלי הכמעט ריק, עם תודעה של הבנה אנאלוגית עמוקה. שתיהן מתייחסות לאור החד-פעמי הנופל על האובייקט ולתפיסת הרגע של הצילום הקלאסי. 

העבודות של אתי ופראנס נעות בין סוד לגילוי. המצלמה משמשת אותן ככלי מתווך וכמגבר. שתיהן לא מצלמות את הדבר עצמו אלא את מה שהוא יוצר או מדמה, ונפגשות בתערוכה ברווח שבין נוכחות החומר הפיזי להיעדרו. 

ליווי תערוכה: איילת השחר כהן, מרס 2015 

-------------------------------------------------------------------------------------------------


פראנס לבה נדב  נ. 1956  בצרפת, חיה ויוצרת בתל-אביב \ בוגרת תואר ראשון בעברית ובערבית מטעם אוניברסיטת סורבון בפאריס / בוגרת המחלקה לצילום, מכללת הדסה בירושלים / לימודים לתעודת הוראה במסלול לאקדמאים בסמינר הקיבוצים ת"א / מאז 1986 מלמדת צילום במוסדות שונים / מאז 2005 מלמדת צילום בבית הספר מוסררה י-ם / הציגה תערוכות יחיד (בין השאר בבית האמנים ת"א ובגלריה לצילום במכללת הדסה, י-ם) השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל (בין השאר - רשות הרבים, מוזיאון ת"א, העבריים החדשים - 100 שנות אמנות ישראלית, גרופיוס-באו, ברלין, גרמניה). פרסמה שני ספרים, כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה, בשיתוף עם דרורה דומיני ושטח משותף, שניהם בהוצאת חרגול. קיבלה מענקים ממפעל הפיס, עיריית ת"א וקרן ארטור גולדרייך.

אתי שוורץ , נ. 1970  בירושלים, חיה ויוצרת בתל אביב \ בוגרת המחלקה לצילום במכללת הדסה, ירושלים, מרצה לצילום במכללת הדסה ירושלים ובאקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים \  אוצרת  ושותפה בבית מלאכה לצילום "רע" וב"סקוור איילנד", חנות להדפסת תמונות \  הציגה תערוכות יחיד  והשתתפה בתערוכות  קבוצתיות. תערוכתה האחרונה מיתוגרפיות הוצגה בגלריה עינגע בתל אביב 2014,  בשיתוף עם רותי אגסי ונועה בן נון מלמד \  לאחרונה פירסמה ספר צילום  שליווה את התערוכה 2100  עוקבים בגלריה העירונית טבעון,  בשיתוף עם רע בן דוד ובאוצרתה  של טלי כהן גרבוז \  זכתה במילגת קרן אמריקה ישראל , ועבודותיה נמצאות באוספים שונים. 





יום רביעי, 28 בינואר 2015

צפיה דגני / ״הבשורה״

פתיחה : 06.02.2015 נעילה : 02.03.2015


בתערוכת היחיד השנייה שלה, מבקשת צפיה דגני לעמוד על טיבו של מעשה האמנות, לתייר בין אופני הגשמה, לשהות בתווך שבין רעיון לביצוע ולעקוב אחר התגשמות רוח בחומר . 
צלעותיה השונות של התערוכה הרב מדיומאלית, מכנסות קווי אורך ורוחב, מדלגות בין טיפוגרפיה לגיאוגרפיה ובונות מרחב כלאיים טעון באיזכורים וסימנים. 

הבשורה על פי צפיה, מתגלה כמצב ביניים הדורש  קשב וחיבור בין נוכחות להעדר ובין עיוורון  להתגלות . מאחורי הקלעים עומד דבר מה נסתר המושך בחוטים, מפיח רוח בחומרים  ויוצר בהם תנועה וגוף . חלק מן המוצגים נוכח בעולם ונלקח משם כמו שהוא (פרחי הכדית הטורפת, מקרנים ומסכים, פרוות עיזים), ואחרים הם מסמנים ומטאפורות (עיגול אור מלא, צל משוכפל, טקסט בשפה הערבית, ארון ובתוכו בד זהב).  

האמנית אשר חוקרת אמצעי תיווך, כותבת שיר בעברית  ומתרגמת אותו באמצעות google לשפה הערבית . הטקסט הלבן הבוקע מתוך הקיר הלבן, בדומה לפעולת העיפעוף הדיגיטלית שמפעילה האמנית על דיוקן הרב קוק הצעיר , יוצרים שדה שהנסתר בו רב מן הגלוי.  

גם הציור הרנסאנסי שעבר טרנספורמציה דיגיטלית  ומוקרן כדימוי  על מסך,  מתפענח  בסופו של יום, כציור הנוף ממנו הוצאה המונה ליזה , אייקון נשי ומסתורי שצויר על יד המאסטר לאונרדו דה וינצי במאה ה-16. 
מחיקתה של המונה ליזה מאותו ציור נוף דמיוני, מאתגרת את הצופה. ברגע שיוודע לו על העדרותה ממנו , הרי שלא יוכל להפסיק מלהגות בה. 


איילת השחר כהן , פברואר 2015 


צפיה דגני היא אמנית בוגרת בהצטיינות של המחלקה לאמנות בבצלאל. הציגה בתערוכות בארץ ובעולם. לומדת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב.