יום חמישי, 6 בינואר 2011

הילה נבו - חורין

פתיחה: יום שישי 07.01.2011 נעילה: 31.01.2011

הילה נבו מתייחסת לחלל האשלייתי שבציוריה כאל חלל התוחם אמת חיה.

הציור שהיא יוצרת כפעולה וכמהות, מפענח את הקנווס כטריטוריה, המכילה בתוכה סצינות אקספרסיביות ודחוסות בהתהוות.


נבו רואה בציור מעשה של בריאה אשר מארגן את החומר מתוך העדרו.

מתוך החורים השחורים המונחים על הבד, נגזרים מופעי האור.

מתוך החור הריק- מלא, נבנה חלל, ובו חלקיקים חוברים יחד לצורות וגופים.


הקהלים/ המון המתגודדים, הכלואים בתוך ציוריה של הילה, מהווים חלק ממאסה צפופה.

הם מזוהים כדימויים פיגורטיביים אך מצויים בהשתנות דינאמית, מתמוססים זה לתוך זה ונעלמים, עד שהופכים לאידאה.


נבו , שגדלה על ברכי האמנות הקלאסית, קושרת את החומר הציורי גם לעולמות רנסאנסיים ובארוקיים, על היבטיהם הריאליסטים והסוריאליסטים.

עולמות אלו נתפסים בעיניה כמתודות רלוונטיות של בריאה.


סרטון מביקור בסטודיו של הילה נבו:


[...] אני טוענת שאופן תפיסת הסובייקט ואופן תפיסת האמונה, מעצבים ומעוצבים על ידי האטריבוטים, התכנים כמובן והשפה הציורית. אבל יותר מכך, הם מעצבים ומעוצבים על ידי אופן הבניית החלל האשלייתי בציור.

ראיתי לא מזמן בטלויזיה, תכנית של איזה קומיקאי שהסתובב בכל מיני מרכזי אמונה נוצריים, בעיקר בארה"ב, אבל לא רק. הוא ראיין אנשים, וזה היה מרתק ומזעזע. למשל, היה מקום אחד בלאס ווגאס שהמחיז את הורדת ישו מהצלב לפני קהל נרגש – קצת כמו מל גבסון, רק ב'לואו טק'. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, שהוא אמר באחת הסיטואציות, שלדעתו זו פריבילגיה לא להאמין. שאנשים שהם אומללים, חייבים להאמין, כי אין להם ברירה אחרת. אני לא מסכימה איתו. אני חושבת, שללא אמונה אין תרבות ואין שפה ובסופו של דבר גם אין תפיסת עצמי. הבעיה שאני לא רואה את עצמי חוזרת בתשובה, כל תשובה שהיא. לא שאני באמת יודעת הרבה על כל התשובות שמסתובבות בשוק, אבל קשה לי באופן אישי עם תשובות של משהו אחר. אז אני מחפשת לבד (לא באמת לבד, כי מן הסתם אני לוקחת מפה ומשם, מלקטת) ובוחנת את האפשרויות שלי להאמין, ואני בוחרת לעשות את זה בתוך הציור. גם.

החלל האשלייתי של הציור נראה לי מקביל לאמונה כפעולה. לפי ביון, "מטפל "אמיתי", כמו מדען, אינו עוסק בידוע, אלא בלא ידוע. עליו להיות בעל סבלנות לספק ולאינסוף, רצפטיבי אל הלא מודע [...] משום שעקרון העונג אינו מאפשר מגע עם "או"* . מגע עם "או" מתאפשר רק דרך מה שביון מכנה "אקט של אמונה". מה שידוע אינו דורש אמונה [...] ל"אקט של אמונה" אין כל אסוציאציה עם זכרון, תשוקה או חישה. יש לו יחסים עם מחשבה שהם אנלוגיים ליחסים של ידע א-פריורי עם ידע [...]" (פלד, 2005).

זאת אומרת, שמה שקשור באמונה, לא יתכן שיהיה קשור בידע רציונלי – מדעי. לפני (השטח של) הקנווס יש גובה ורוחב. החלל "האשלייתי" של הציור יכול להיות שם או לא להיות שם באופן שאינו מדעי בכל מקרה.

בתוך החלל הזה אני מנסה לבחון את האפשרויות. היות ולהבנתי, אמונה (מדעית, דתית) היא אופן ארגון החוויה, מתן סדר לעולם. סדר שאינו מבוסס על החוקיות המדעית דווקא, או לא רק. לכן, ההקבלה בין הבניית חלל לבין חווית סוביקט ואמונתו נראית לי מתבקשת.

בנוסף, וכאן אני עוברת לנקודה השניה המאפיינת את עבודתי- "לפי ביון, אין מגע ישיר עם האמת המוחלטת, אלא עם האבולוציה שלה בלבד. ההתקשרות מתבצעת דרך חוליית הלמידה (קיי), ולא דרך החוליות המנטליות של אהבה (אל) או שנאה (אייץ'). המעמד של כל חולייה "קיי" תלוי אפוא בטיב הקשר שלה עם "או" בהיותה אבולוציה של או" (שם). אם כך, להבנתי, האמת אינה תשובה סטטית, והמגע איתה לעולם אינו שלם ובהכרח דינמי. הדימויים והחלל בציורי נמצאים במצב של התהוות. זה לא מאד משנה אם זו יד או סוס או כיסא (אבל משנה קצת). האובייקטים/ הדימויים עצמם אינם הכוכבים של הסצינה, אלא הם חלק מאיזה דבר בלילתי ונע שהוא העיקר כנראה.


* "או" – ההוויה/ אמת/ אלוהים

(סליחה שאני מצטטת ביון מתוך פלד )

(קודם עושה ציור, אחר כך, וגם לא כל כך בכוונה, מוצאת תאוריה שתתמוך בו)



נספח (עוד קצת תאוריה) (נספח הוא עודפות..המפגש עם הממשי... סליחה )

מתוך הסובייקט שאמור להאמין של ז'יז'יק:"משמעות הדבר שהיהדות, כאשר היא כופה עלינו להתייצב בפני תהום תשוקתו של ה-אחר (בדמות האל הסתום) ומסרבת לכסות על התהום הזו באמצעות תסריט פנטזמי מוגדר, מעמתת אותנו לראשונה עם הפרדוקס של החירות האנושית" (ז'יז'יק, 2004). אז חורין זה חירות וזה חור. זהו


הילה נבו

2011