שישי ראשון - סדרת תערוכות

שלוש תערוכות יחיד במסגרת הסדרה שישי ראשון

2012-02-21T07:50:00.001-08:00

פתיחה-שבת, 3.3.2012 בשעה 19:00

אירועי פתיחה:

19:30 הפרעות אכילה מיצג של שראון פז וצביקה, בשעה

20:00 Balbirskiz הופעה חיה של רפי ורוי בלבירסקי

שימוש לרעה \ שראון פז@צביקה מרקפלד

שראון פז (מעצב התנסותי) וצביקה מרקפלד (מעצב ובונה חפצים אינטראקטיבים) , מתייחסים לחלל המוזיאלי כאל מרחב חי, הפתוח לשינויים, ומציגים בו מהלכים עשויים, אך גם "מארחים", שיירים של פעולות עתידיות . הצופים בתערוכה יוכלו לבחור אם להשתמש לרעה (או לטובה), בחפצים \ באמצעים ליצירה מיידית וגולמית , כל זאת על פי הנחיות ישירות וסמויות שישאירו האמנים בחלל התערוכה ובמרחב הציבורי של המוזיאון.

בפתיחת התערוכה, יקיימו שראון פז וצביקה מרקפלד, את המיצג הפרעת אכילה , בו יכינו מספר תופינים באמצעות כלי עבודה. ברוח התערוכה, יתועד המיצג ויוכנס כשיירים של עצמו אל תוך חלל התערוכה כמה ימים לאחר הפתיחה.

הדייר \ רפי בלבירסקי

חלל התערוכה של רפי בלבירסקי מאכלס ציורי שמן, הקרנות וידאו וסאונד שחוברים למופע אודיו ויזואלי . המופע מוקלט בלייב בזמן הקמת התערוכה.

הסינתזה שמייצר רפי בלבירסקי בין התודעות השונות המופיעות בחלל, הופכת לישות היברידית, המגלמת בתוך עצמה היתוך של זהויות משוכפלות, אוביקטים של ידע ומיסמוס הגבול בין פיקציה לנסיון חיים פרטי ומציאות חברתית.

بِالْعَكْس בל-עכס להיפך \ אלון כהן-ליפשיץ

בתוך החלל המוזיאלי נטול התקרה, בונה אלון כהן- ליפשיץ, מבנה עשוי קורות עץ ופח גלי. תפישת המבנה הארעי, מסיטה את המבט אל חומריותו, פשטותו, אל גבולותיו, אל החיבור שלו למקום. מבנים כאלו מוכרים לנו בנוף המקומי. ניתן לבנותם במהירות ולהרסם בזריזות רבה יותר. בהוויתם , הם צנועים וחמקמקים ועם זאת מאד נוכחים בגסותם.

כהן ליפשיץ בונה במוזיאון חלל עם מודעות חברתית ופוליטית, אך לא מעלים את החוויה הפרטית של הצופה. עבודתו עוסקת ביחסים של הפכים, של פנים וחוץ, בחושך ואור , בבנייה ובהרס.

ליווי ואוצרות: איילת השחר כהן

שישי ראשון אחרי 2009-2010

2012-02-01T03:24:00.000-08:00

התערוכה שישי ראשון-אחרי, במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, מסכמת מהלך אוצרותי של 24 תערוכות, שהוצגו בחלל אחד, במהלך שנתיים .

בתערוכה משתתפים אמנים , רובם בוגרי בתי ספר לאמנות בארץ ובתחילת דרכם .

בין השאר, תוצגנה עבודות חדשות וגם כאלו שהופיעו בתערוכות היחיד במוזיאון, בין השנים 2009-2010.

התערוכה הרב תחומית מבקשת להראות תמונת מצב, וזה גם הנושא שלה.

סרטון מפתיחת התערוכה:

קטלוג התערוכה הקבוצתית "שישי ראשון-אחרי":

להורדת הקטלוג

שלוש תערוכות יחיד ותערוכה קבוצתית 2009-2010

2012-01-08T01:50:00.000-08:00

פתיחה: יום חמישי 26.02.2012 בשעה 19:00
שלוש תערוכות יחיד במסגרת "שישי ראשון", במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן.
יציגו: דן אלון, מארק יאשאייב וליבי קסל.

סרטון שצולם בהקמות שלושת התערוכות ובערב הפתיחה:

בתערוכתו נחזור אליך בהקדם, מציג דן אלון רישומים, ציורים וגובלנים שנעשו בשנים האחרונות, ומייצר ביניהם הקשרים עכשוויים בחלל . דרך ייצוגים מורכבים , מתבונן האמן על העולם במבט נוקב וגרוטסקי. עם זאת נוכחת בעבודותיו גם חיבה לנוסטלגיה, לשורשים ולתרבות ככללה.

בין הדימויים בתערוכה ניתן למצוא דיוקן עצמי אקספרסיבי בטושים, ציור של איש מזוקן דמוי פרויד, רישום של היטלר וקופסאת מרק.

בתערוכתו- זכרון\דברים , ממשיך מארק יאשייב, לעסוק בתא המשפחתי ובהגדרת זהותו האישית במרחב המוכר והטעון.

אפשר לפענח את תערוכתו של מארק, גם כגוף עבודה חברתי, הסובב סביב שאלות על מעמדו של אב המשפחה בחברה, כמו גם שאלות הנוגעות לטבע המקומי ולאסתטיקה שמייבאת תרבות ההגירה . הצילומים בתערוכה נוגעים בזכרון ובהשתקפות, אך גם בדברים שיש לאומרם ברגע מכונן זה על גבריות, התבגרות ופרידה.

בתערוכה הנמל 51, מכנסת ליבי קסל ייצוגים של עולמה, אל תוך קופסאות צפייה קטנות ומוארות, המונחות על מדפים .

תצלומיה משרטטים מתווה לסיפור חיים שבו נפגשות דמויות, פעולות , חומרים ומרחבים קטנים של פנים וחוץ באיזורי ביוגרפיה.

הדימויים ישירים, חסרי הדר, ומשדרים כנות חשופה.

יחד הם מצטרפים למאסה מטרידה.

חלל התערוכה מקיים לצד המבט האינטימי הממוזער, גם נוכחות אקסצנטרית של צילום\טפט מוגדל המשמש כמצע .

צילומים מההקמות:

דן אלון: נחזור אלייך בהקדם

2011-12-01T03:08:00.000-08:00

אייטם בערוץ 10 על תערוכתו של דן אלון "נחזור אלייך בהקדם" המציגה במסגרת סדרת התערוכות שישי ראשון במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן

נסרין אבו בכר - On This Earth What Makes Life Worth Living

2011-07-23T05:09:00.000-07:00

פתיחה: 05.08.2011 נעילה: 29.08.2011

נסרין אבו בכר, היא אמנית שעוסקת בדרכה, בחומרים טעונים ובנושאים בוערים הנמצאים על סדר היום : הסכסוך הפלסטיני ישראלי ומעמד האשה הערבייה בארץ. עשייתה נובעת מתוך זיקה משפחתית עמוקה ובחיבור לתרבות ולמסורת ממנה היא מגיעה.

הסטודיו שלה ממוקם בתוך המחסן המשפחתי בכפר זלפה, ועמוס בחפצים ביתיים ובחומרים תעשייתיים המשפיעים על עבודתה .

היא מציירת בצבעים של אביה – סובחי אבו בכר, סייד ובעל מקצוע, על גבי בד ערבי פשוט ורפוי, מתוך רצון לעסוק בחומרים זמינים מן החיים ובאמנות ישירה ללא תיווך של ייצוג.

את דימוי האשה, אותו היא חוקרת בעבודתה ומציגה תמיד בקונטקסט פוליטי-חברתי, היא מחברת לחומרים שונים. בין השאר היא מטביעה אותו בתוך לוח בטון, כאשר האיזכור לגדר ההפרדה הוא בלתי נמנע בעיניה.

כך ניתן למצוא בעבודותיה שימוש אקלקטי בחפצים מקומיים ובסמנים תרבותיים כמו בד ערבי (ממנו תופרות ערביות קשישות תכריכים) , וילון סינטטי ( שיצא מן האופנה, אך זכור לה מילדותה , תלוי מעל חלון בבית שטוף שמש) וקערות אמייל חגיגיות , מאוירות בפרחים וציפורים.

בתערוכת היחיד הראשונה שלה מעלה נסרין שאלות וקונפליקטים לגבי פנים וחוץ, הסתרה וחשיפה, גבריות ונשיות, ומחברת בין כבוד ומסורת לחוכמת רחוב. את הרעיונות שלה היא מגלמת בעיקר דרך חומרים "נמוכים" וזמינים : הטבע מצויר על מגשי מזון שמודבקים על פני משטחי בטון, תחרה שקופה נוצצת מתוחה על גבי גלגל של טרקטורון שטח, צמה שחורה משתלשלת מ-פגוש של מכונית סובארו וכיסוי הראש המוסלמי יוצא מתוך גלגלי העיניים של גולגולת בקר.

כתבה שהתפרסמה באתר ה"ארץ" על תערוכתה של נסרין אבו בכר.

סרטון שצולם בסטודיו של נסרין לקראת התערוכה:

ליאור וילנצ'יק – "Gardening"

2011-06-30T11:38:00.001-07:00

פתיחה: 1.4.2011 נעילה: 26.7.2011

ליאור וילנציק מציגה בשישי ראשון, מיצב קיר, הבנוי מסדרות של עבודות פלסטיות במדיומים שונים, ביניהן רישומי עט על נייר, הדפסות דיגיטאליות בחיתוך צורני וציורי שמן על דיקט ובד בגדלים משתנים.

עבודתה של ליאור, המעלה שאלות של ייצוג ואותנטיות, עוסקת בחיבורים של דימויים דקורטיביים יד שנייה ושלישית, בחיתוכים של ייצוגים רב תרבותיים ובין דוריים וברפרנטים לניו-אייג', לתרבות הרטרו ועד למודרניזם.

האמנית המתחקה אחר הפאנג-שווי \ "הנוסחא הנכונה" להשמת מושגים של חומר ורוח במרחב נתון, מעמתת דקורציה עם עיצוב פנים ואמנות, ומחפשת את הגבולות הדיסהרמוניים ואת המינון הראוי בין דימוי מקומי ל-לא מקומי, ובין תרבות הנחשבת בזויה ונמוכה, לנראות מלומדת ואלגנטית.

חלקי הדקורציה בעבודתה של ליאור מייצרים גם הם משפט "דקורטיבי" חדש ושלם, אך כזה המבקש להפעיל עליו כללים אחרים של מבט. היחס הנכון בין צבעים וצורות, בין טעם טוב לטעם רע, בין אסתטיקה של נהנתנות ליופיו של הטבעי, מכוונים את מבטו של הצופה אל הדיאלוג התרבותי הטעון המתקיים בין האמנות לחיים.

ליווי ואוצרות: איילת השחר כהן, יולי 2011

דימויים מהתערוכה:

סרטון מהקמת התערוכה:

לאתר של ליאור וילנצ'יק.

יעל שחר - ? Wanna Play

2011-05-31T15:03:00.000-07:00

פתיחה: 03.06.11 נעילה: 28.06.11

יעל שחר מציגה ב-"שישי ראשון ", תערוכת יחיד המפגישה תצלומים שצולמו בעשור האחרון.

במבטה על החיים היא מאתרת סצינות תיאטרליות ומייצרת בתוכן הסטה דרך הצילום, כך שהגבול בין המקום המתעד למקום המביים מתערער לרגע. היא מתקרבת אל מצולמיה עד כדי חיכוך- פולשת אל תוך מרחבי האינטימיות שלהם ומזמינה אותם בגלוי או בהסתר, לשחק מול המצלמה. ההזמנה למשחק אינה תמימה, ומאפשרת לצלמת ולמצולם לבחון מחדש את גבולותיהם, להשיל קליפות, להחליף זהויות ותפקידים ולקיים

דיאלוג צבעוני ופתוח .

גוף התצלומים בתערוכה, מנסח חיבורים בהקשרים של זמן, ומציג מחקר פרטי דרך דימויים של נשים צעירות ובוגרות,

המסמנות נקודות ציון בדרכה ובחייה של הצלמת.

בין הנשים המצולמות : דסה ומליסה, לכל אחת מהן יצוג צעיר ויצוג בוגר, כבבואה לדמותה של הצלמת.

יעל שחר נולדה ב-1974, למדה במחלקה לצילום בבית הספר מוסררה בירושלים, זכתה בפרס ראש עיריית ירושלים על הצטיינות בפרויקט גמר. הציגה תערוכת יחיד " שלגיה", בגלריה טובה אוסמן, תל אביב (2008), השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ, ביניהן -צבע טרי 2011, ת"א, בית האמנים ת"א, מוזיאון תל- חי, בסדנא לאמנות ביבנה, מועדון המחוגה ת"א, הזירה הבינתחומית ,ירושלים, ועוד. סרטה "מליסה mom ואני" השתתף והוקרן בפסטיבל "הוט דוקס" קנדה 2011, ערוץ 8, סינמטקים: ת"א, ירושלים וחיפה, ובפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות 2010.

סרטון העוקב אחרי יעל שחר במהלך יום צילומים:

כתבה שהתפרסמה באתר מעריב nrg על יעל שחר והתערוכה שהיא מציגה בסדרת שישי ראשון

מישל פלטניק – בין פרשנות להבנייה

2011-05-19T17:19:00.000-07:00

פתיחה: 06.05.11 בשעה 12:00

בתהליך עבודתו המרובד, מייצר מישל פלטניק, פרשנות סגנונית אחידה, לציורים של המלך שארל השני, בן המאה ה-17, והמלכה ויקטוריה בת המאה ה-19. את הציור שצייר, הוא הופך לתפאורה ומשחזר בתוכה את החוויה התלת מימדית של דמויות המלכים הניצבות בפני הצייר המלכותי .

הסצינה החדשה, או המיצג החי, בו שותפים האמן ,המודל והצלם, מתועדים בוידאו ובצילום סטילס.

בפעולת הצילום הסופית המוצגת בתערוכה, מתקבע הדימוי המורכב כהבניה חדשה שעברה טרנספורמציה בין זמנים, מרחבים ומדיומים.

מישל פלטניק נולד ב-1970 בצרפת, עלה לישראל בגיל 28. סיים לימודי אומנות בהצטיינות במדרשה לאמנות בשנת 2010, באותה שנה זכה במלגת שפילמן למצויינות בצילום. משך 13 שנים עבד כמהנדס חשמל בתקופה זו זכה במספר פרסים על חדשנות וכתיבת פטנטים. פלטניק מתרגל למעלה מעשרים שנה אומנויות לחימה ובמהלך השנים גם למד תאטרון גוף ומחול. עם סיום לימודיו נבחר לפרויקט החממה של סרג' תירוש לאמנים צעירים מבטיחים

ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן

סרטון שצולם בסטודיו של מישל פלנטיק בזמן העבודה לקראת התערוכה:

צילומים מהעבודה לתערוכה של מישל פלנטיק

2011-04-30T14:18:00.000-07:00

ראיון ברזולוציה גבוהה – שיחה עם ליאת אלבלינג

2011-04-25T06:31:00.000-07:00

המגזין ערב-רב פרסם שיחה עם האמנית ליאת אלבלינג המציגה החודש בסדרת התערוכות שישי ראשון את התערוכה חלקים.

ראיון ברזולוציה גבוהה – שיחה עם ליאת אלבלינג באתר ערב רב.

* * *

חלקים - ליאת אלבלינג

2011-03-28T02:09:00.000-07:00

פתיחה: 01.04.2011 נעילה: 02.02.2011

ליאת אלבלינג מצלמת חומרים מתוך החיים הרוטיניים והמציאות היומיומית.

בתהליך עבודתה ממיינת ליאת את החומרים המצולמים, מרוקנת אותם, מזקקת את סביבתם, ויוצרת בבואות ודימויים המתרחשים במרחב חדש ובזמן אחר.

עבודותיה ממושמעות, ממורקות ומבריקות, עונות לחוקי הפרספקטיבה והסימטריה ,מפתות את הצופה ביופיין ומבקשות את מבטו, אך אינן מניחות לו להיכנס פנימה אל תוך קרביהן.

בין השאר עוסקת ליאת במטענים תרבותיים, בטקסטורות חליפיות לעולם ממשי ובשאלות של דקורציה וטעם.

דימוים מהתערוכה:

סרטון שצולם בביתה של ליאת בזמן ההכנה לתערוכה:

מיכל לוי - פרפר בית

2011-02-14T15:01:00.000-08:00

פתיחה: 04.03.2011 נעילה: 28.03.2011

תצלומיה של מיכל לוי, עוסקים בנשיות מודעת, המגיבה לטרנדים מגדריים ומשקפת מבט אישי. בתערוכת היחיד הראשונה שלה, משרטטת מיכל, הרהור ריאליסטי - רומנטי וחושני, על חיים של אישה צעירה, שעולמה מלא ורגשי, אך גם מתקיים על קו התפר בין קודש לחול בסביבת המרחב הפרטי.עבודותיה מתחככות זו בזו, ומייצרות מפגשים של טבעי ומלאכותי, יפה וכואב, פורח וקומל, זול ויקר, דרמה על לא דבר.

שם התערוכה, המתכתב גם עם המונח-עקרת בית ומרמז על אילוף וביות, מזכיר את אזורי החופש והמחייה הנמצאים במרחב הביתי המוגן, שם מצולמים כל תצלומיה של מיכל. הטריטוריות הביתיות שהיא חוקרת מצומצמות לכדי ארון בגדים, ספת טלביזיה, שידת תמרוקים ושולחן מטבח. דימוי הפרח המופיע בכל אזורי התערוכה, מגשים את עצמו כאובייקט קישוטי, כפנטזיה רומנטית, כבשלות נשית וכהבטחה אפשרית לגילום מושלם.

כמי שעסקה קודם לכן בהצגת הגברי שבתוכה, מנסחת מיכל את הצד השני של זהותה. בנינוחות מפונקת, ובקשיחות של שחקנית מערבונים בתסריט המדמה תוכנית ריאליטי, מציגה לוי שאלות אודות "כוח לחימה" ונשקים נשיים הטמונים בסוודר מתוק מכופתר ובשפתון לחות, בחרב פלסטיק נפולה ובגופיית פועלים ישנה.

איילת השחר כהן, מרץ 2011

סרטון שצולם בביתה של מיכל לוי:

דימויים מהתערוכה:

דפנה גרוסמן – מגזרות חיים

2011-02-08T10:58:00.000-08:00

פתיחה: 04.02.11 בשעה 12:00, נעילה: 28.02.11

במסגרת "שישי ראשון", מציגה דפנה גרוסמן סדרות קטנות של תצלומים בשחור לבן ,המייצרות כתב אישי דרך משפטים ויזואלים ותנועה.

גוף עבודתה, המתכתב עם מסורת הצילום האנלוגי דרך פעולת הצילום ומגולם בחלל דרך קונטקסט מילוני המוכר לצלמים( קונטקט, סטריפ, רצף תנועה, הקפאה) , מתאר דמויות מושחרות וחסרות זהות, בתוך חללים פנימיים, על רקע טקסטורות אורבאניות ונופים אפרוריים .

רוב התצלומים צולמו בברלין במקומות אותם פוקדת גרוסמן באופן תדיר, ובהם היא מביימת את הדמויות שבחרה מראש . על שולחן עבודתה בבית, היא מותירה את הנופים ביופיים הפשוט, אך מרוקנת את פרטי הדמויות באמצעות מניפולציה דיגיטאלית והופכת אותן לסילואטות.

גרוסמן אינה עוסקת בחקר התנועה של מצולמיה. דרך הדמויות שהיא בוחרת להשחיר ולרוקן, היא בוחנת מרחבים אנושיים ומנסה לבנות הקשרים בין שפת הגוף לתנועה הפנימית של הנפש.

בפסאדה הקדמית של יצירתה הנוכחית, פורשת דפנה משפטים ויזואלים ובונה רצפים של תנועה המתייחסים למרחב ולזמן. ברבדים האחוריים של עבודתה הצילומית, היא נוגעת דרך ייצוגים של דמויות, ביחסים של קירבה וריחוק בין בני אדם, בזוגיות , בהורות, בקשר של אדם למקום, וביחסיו של אדם עם עצמו.

סרטון מהקמות התערוכה:

דימוי מהתערוכה:

הקמות בעיצומן

2011-02-03T01:54:00.001-08:00

ההקמות לתערוכה של דפנה גרוסמן (פתיחה מחר: יום שישי ה-4 בינואר בשעה 12:00)

Location:מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית,Ramat Gan,Israel

לא רק יין זול: דור ההמשך

2011-02-02T22:49:00.001-08:00

גם החודש פורסמה המלצה לפתיחת התערוכה החודשית של שישי ראשון באתר ערב רב. והפעם לתערוכתה של דפנה גרוסמן: מגזרות החיים. מלבד להמליץ לכם גם להגיע לפתיחה כמובן אנו ממליצים על ביקור באתר ערב רב שמכיל המלצות שבועיות לתערוכות וארועי אמנות בארץ, מאמרים, ראיונות, ביקורות ועוד הרבה.

הילה נבו - חורין

2011-01-06T14:28:00.000-08:00

פתיחה: יום שישי 07.01.2011 נעילה: 31.01.2011

הילה נבו מתייחסת לחלל האשלייתי שבציוריה כאל חלל התוחם אמת חיה.

הציור שהיא יוצרת כפעולה וכמהות, מפענח את הקנווס כטריטוריה, המכילה בתוכה סצינות אקספרסיביות ודחוסות בהתהוות.

נבו רואה בציור מעשה של בריאה אשר מארגן את החומר מתוך העדרו.

מתוך החורים השחורים המונחים על הבד, נגזרים מופעי האור.

מתוך החור הריק- מלא, נבנה חלל, ובו חלקיקים חוברים יחד לצורות וגופים.

הקהלים/ המון המתגודדים, הכלואים בתוך ציוריה של הילה, מהווים חלק ממאסה צפופה.

הם מזוהים כדימויים פיגורטיביים אך מצויים בהשתנות דינאמית, מתמוססים זה לתוך זה ונעלמים, עד שהופכים לאידאה.

נבו , שגדלה על ברכי האמנות הקלאסית, קושרת את החומר הציורי גם לעולמות רנסאנסיים ובארוקיים, על היבטיהם הריאליסטים והסוריאליסטים.

עולמות אלו נתפסים בעיניה כמתודות רלוונטיות של בריאה.

סרטון מביקור בסטודיו של הילה נבו:

[...] אני טוענת שאופן תפיסת הסובייקט ואופן תפיסת האמונה, מעצבים ומעוצבים על ידי האטריבוטים, התכנים כמובן והשפה הציורית. אבל יותר מכך, הם מעצבים ומעוצבים על ידי אופן הבניית החלל האשלייתי בציור.

ראיתי לא מזמן בטלויזיה, תכנית של איזה קומיקאי שהסתובב בכל מיני מרכזי אמונה נוצריים, בעיקר בארה"ב, אבל לא רק. הוא ראיין אנשים, וזה היה מרתק ומזעזע. למשל, היה מקום אחד בלאס ווגאס שהמחיז את הורדת ישו מהצלב לפני קהל נרגש – קצת כמו מל גבסון, רק ב'לואו טק'. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, שהוא אמר באחת הסיטואציות, שלדעתו זו פריבילגיה לא להאמין. שאנשים שהם אומללים, חייבים להאמין, כי אין להם ברירה אחרת. אני לא מסכימה איתו. אני חושבת, שללא אמונה אין תרבות ואין שפה ובסופו של דבר גם אין תפיסת עצמי. הבעיה שאני לא רואה את עצמי חוזרת בתשובה, כל תשובה שהיא. לא שאני באמת יודעת הרבה על כל התשובות שמסתובבות בשוק, אבל קשה לי באופן אישי עם תשובות של משהו אחר. אז אני מחפשת לבד (לא באמת לבד, כי מן הסתם אני לוקחת מפה ומשם, מלקטת) ובוחנת את האפשרויות שלי להאמין, ואני בוחרת לעשות את זה בתוך הציור. גם.

החלל האשלייתי של הציור נראה לי מקביל לאמונה כפעולה. לפי ביון, "מטפל "אמיתי", כמו מדען, אינו עוסק בידוע, אלא בלא ידוע. עליו להיות בעל סבלנות לספק ולאינסוף, רצפטיבי אל הלא מודע [...] משום שעקרון העונג אינו מאפשר מגע עם "או"* . מגע עם "או" מתאפשר רק דרך מה שביון מכנה "אקט של אמונה". מה שידוע אינו דורש אמונה [...] ל"אקט של אמונה" אין כל אסוציאציה עם זכרון, תשוקה או חישה. יש לו יחסים עם מחשבה שהם אנלוגיים ליחסים של ידע א-פריורי עם ידע [...]" (פלד, 2005).

זאת אומרת, שמה שקשור באמונה, לא יתכן שיהיה קשור בידע רציונלי – מדעי. לפני (השטח של) הקנווס יש גובה ורוחב. החלל "האשלייתי" של הציור יכול להיות שם או לא להיות שם באופן שאינו מדעי בכל מקרה.

בתוך החלל הזה אני מנסה לבחון את האפשרויות. היות ולהבנתי, אמונה (מדעית, דתית) היא אופן ארגון החוויה, מתן סדר לעולם. סדר שאינו מבוסס על החוקיות המדעית דווקא, או לא רק. לכן, ההקבלה בין הבניית חלל לבין חווית סוביקט ואמונתו נראית לי מתבקשת.

בנוסף, וכאן אני עוברת לנקודה השניה המאפיינת את עבודתי- "לפי ביון, אין מגע ישיר עם האמת המוחלטת, אלא עם האבולוציה שלה בלבד. ההתקשרות מתבצעת דרך חוליית הלמידה (קיי), ולא דרך החוליות המנטליות של אהבה (אל) או שנאה (אייץ'). המעמד של כל חולייה "קיי" תלוי אפוא בטיב הקשר שלה עם "או" בהיותה אבולוציה של או" (שם). אם כך, להבנתי, האמת אינה תשובה סטטית, והמגע איתה לעולם אינו שלם ובהכרח דינמי. הדימויים והחלל בציורי נמצאים במצב של התהוות. זה לא מאד משנה אם זו יד או סוס או כיסא (אבל משנה קצת). האובייקטים/ הדימויים עצמם אינם הכוכבים של הסצינה, אלא הם חלק מאיזה דבר בלילתי ונע שהוא העיקר כנראה.

* "או" – ההוויה/ אמת/ אלוהים

(סליחה שאני מצטטת ביון מתוך פלד )

(קודם עושה ציור, אחר כך, וגם לא כל כך בכוונה, מוצאת תאוריה שתתמוך בו)

נספח (עוד קצת תאוריה) (נספח הוא עודפות..המפגש עם הממשי... סליחה )

מתוך הסובייקט שאמור להאמין של ז'יז'יק:"משמעות הדבר שהיהדות, כאשר היא כופה עלינו להתייצב בפני תהום תשוקתו של ה-אחר (בדמות האל הסתום) ומסרבת לכסות על התהום הזו באמצעות תסריט פנטזמי מוגדר, מעמתת אותנו לראשונה עם הפרדוקס של החירות האנושית" (ז'יז'יק, 2004). אז חורין זה חירות וזה חור. זהו

הילה נבו

2011

שיח גלריה

2010-12-14T04:54:00.001-08:00

ביום שבת ה-01.01.2011 בשעה 12:00 יתקיים שיח גלריה בתערוכה בהשתתפות ד״ר גדעון עפרת

יונתן הירשפלד – "הוא שרצה להיות אל והיה לחיה"

2010-11-28T03:41:00.000-08:00

פתיחה: 03.12.10 נעילה: 03.01.11

במסגרת סדרת התערוכות "שישי ראשון", במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן,
מציג יונתן הירשפלד את תערוכתו: "הוא שרצה להיות אל והיה לחיה".

בתערוכה מוצגת עבודה אחת: ציור של חמישה מטרים ועשרה ס"מ, על מטר ושבעים ס"מ.
הציור הטריפטיכוני בנוי כערימה, או כמפולת ושרידים, עדות לקריסת בנק הדימויים שהעמידה אירופה: אלים ומלאכים, סוסים וזאבים, בחגיגה של נופת וטינופת.
יונתן הירשפלד מתייחס אל הציור כאל במה, ומעלה מחזה שאפתני, בארוקי, הירואי וכוחני, שמרכזו קשור באופן מהודק לידע רב בתולדות האמנות, וקצוותיו משתפשפים באבק הדרכים של החיים.

בסרטון הבא מוצג ביקור בסטודיו של יונתן הירשפלד לקראת התערוכה:

שישי ראשון 2009: תערוכה קבוצתית

2010-11-25T04:41:00.000-08:00

תערוכה קבוצתית לאמנים שהציגו ב- 2009 תתקיים במוזיאון בחודש מרץ 2011. פרטים בקרוב

עינת אמיר- טריאס

2010-11-07T03:47:00.000-08:00

פתיחה: 05.11.2010

נעילה: 29.11.10

סרטון שצולם בסטודיו של עינת בזמן העבודה לקראת התערוכה:

בתערוכתה, "טריאס", מציגה עינת אמיר רישום בצבע על גבי בדים גדולים, עבודת וידאו המתייחסת למימד הזמן ולכוח המשיכה, ורישום שולחני המואר באמצעות סורק. עבודותיה פורשות בפני הצופה נרטיב של עולם פרהיסטורי\בוטני, בו צורות וצבע מתלכדות לכדי מבנים רישומיים תנועתיים.

התנודות בתוך הציורים, על גבי השולחן ובתוך המסך , מדווחות על התפתחות מולקולרית בתוך טריטוריה מתפתחת: הכתם והצורה פועמים ומושכים לכל כיוון עד לבריאתו של דימוי קונקרטי, החריטה- הסריקה, הסיבוב והנזילה, הן פעולות רוחשות, המדמות כור היתוך ומוליכות להתהוותה של תרכובת חדשה.

העולם שעינת מתארת עובר מטמורפוזה בתוך עצמו לקראת גילוי . האור הופך לחומר, החומר הופך לצבע, הנוף דואה בין שמיים לארץ.

שם התערוכה- טריאס, המציין את העידן בו נוצרו היבשות על פני כדור הארץ ואת ראשיתו של עולם החי והצומח, הוא רפרנט ברור לעולם ההיסטורי הקדום . ובתוך כל זה, ממוקם הזר העגול, כאייקון תרבותי, כסמן פולחני, כאוביקט מיתי המסמל שריד או התחדשות.

איילת השחר כהן, נובמבר 2010

התערוכה נתמכה ע"י מעמותה- המרכז לאמנות ומדיה ע"ש דניאלה פסל

תודות: דניאל קיצ'לס, לאה מאואוס, דייגו רוטמן, עמיר מרקוביץ, לאל קליין, הילי עובדיה, גיא יצחקי

שי זילברמן - הישנים

2010-09-30T11:27:00.000-07:00

פתיחה: יום שישי 1.10.2010

נעילה: 1.11.2010

"הישֵנים" – שי זילברמן

שי זילברמן, צייר ואמן פלסטי, מציג בתערוכתו דיוקנאות של גברים, לצד ספרונים מצוירים. הספרים הפתוחים כוללים רישומי אקוורל מהירים, המתארים הגיגים ומראות חולפים. לעומתם, דיוקנאות הגברים, המצוירים באקוליין (דיו), קשורים בתהליך עבודה מרובד. הם מפענחים במשיכות מכחול חדות וגיאומטריות ובפלטה של כתמי צבע צילומי מודל שצילם האמן בסטודיו שלו.

מבטם הנחבא והנעלם של הגברים עצומי העיניים מעלה על הדעת מגוון הקשרים הנוגעים לשינה, לחלימה, למצב אירוטי ולתודעה מדיטטיבית. הדיוקנאות נטולי הגוף נטועים על גבי הנייר בין שמיים לארץ, מרוּקנים ממשמעות פיזית, ונראים גם כקליפה חיצונית או כמסכה.
בהקשר זה ניתן להזכיר את בבואתו של ישו שהוטבעה על גבי מטפחתה של ורוניקה. הפעולה האמפתית הובילה בדרך נס לשימור דיוקנו והפכה לפריט זיכרון לאדם נערץ.

גם ציורי הדיו של שי כולאים את הבעתו של המצויר בתוך מצב אינטימי. השפה הציורית ממוססת את הדיוקן וגורמת לו להיראות חמקמק ונוזלי. קווי הנזילות, הנראים כמו תיבת תווים אנכית, מתווים את המקצבים הפרטיים של כל דמות. דיוקנאות הגברים הישֵנים והמצוירים מתלכדים לכדי קבוצה מסקרנת: כל אחד מהם הוא שומר סף או בעל סוד לעניין משותף.

ביקור בסטודיו של שי זילברמן בתהליך העבודה לתערוכה:

דימויים מהתערוכה:

דאפי ספונר - גחליליות

2010-08-25T02:45:00.000-07:00

2010 3.9 - 26.9.2010

בתערוכתה - "גחליליות", מציגה דאפי ספונר הצבה, המורכבת מוידאו, צילומים וסאונד, שהצופן הגנטי שלהם נפגע. החלל בנוי כמערכת כמו אורגאנית, פועמת ומהבהבת ומדמה טבע במצוקה.

דימוי הוידאו בתערוכה נראה כהשתקפות של תמונת זכרון אפוקליפטית - זרועה בבאגים, ומקיים דיאלוג אסימטרי של מקצבי אור, עם אובייקטים התלויים על גבי הקירות.

מקורה של כל תמונת נוף בתערוכה, הוא בתצלום ישיר המשובש באמצעים רב שכבתיים. המראה המקולקל - תוצר של סדרת הפרעות ופעולות "חבלניות" הנעשות על גבי החומר הצילומי, חושף תכנים ורמזים לחוץ מומת, אך גם איתותים קטנים ומופנמים של רוח חיים.

אמיר יציב – "אנטיפודים"

2010-08-01T10:47:00.000-07:00

פתיחה: 06.08.10 נעילה: 31.08.10

ליווי ואוצרות- איילת השחר כהן

אמיר יציב, אמן רב תחומי, ממשיך את עיסוקו בדימויים מייצגי מציאות, ומציג בתערוכתו המוזיאלית הראשונה במסגרת "שישי ראשון", סרט דוקומנטארי, המתחקה אחר משחקי סימולציה של לחימה במזרח אירופה.
יציב מתלווה לשתי קבוצות של שחקנים מפולין, רוסיה, שבדיה וצכ'יה, אשר פועלות בשני מתחמים מנותקים: אחת הקבוצות משחקת את צבא צה"ל והשנייה משחקת את צבא וורמאכט (שמו הרשמי של צבא גרמניה הנאצית).  השחקנים החובבים קונים ציוד מאספנים, ומשחזרים בסופי שבוע, קרבות, באותם יערות בהם התרחשו הקרבות ההיסטוריים במלחמת העולם השנייה.   למרות אופיו התיעודי של הסרט, מחליט יציב, להפגיש בין "שני הצבאות", וחוצה בעצמו את הגבול בין הדוקומנטארי לסימולטיבי. סימולציית המפגש בין שני הצבאות, מתגלה כבחירה אמנותית, באמצעותה מפנטז האמן מציאות אחרת , ממוסס את מרווחי הזמן ומציע הזדמנות לתיקון.

אמיר יציב מנכס חלקים מתוך הדמיה של מציאות רחוקה אל תוך מציאות עכשווית, הדנה כבר עשרות שנים בהשפעותיה של מלחמת העולם השנייה על התרבות המקומית.
למרות הקונטקסט הישיר אל האירוע ההיסטורי המכונן, הסרט- אנטיפודים, מתייחס לצה"ל, בדרך כזו או אחרת, גם כאל ארגון המשקף את פני החברה הישראלית.

 "אנטיפודים", סרט דוקומנטארי, 30:00 דק', 2010
צילום ועריכה- אמיר יציב, פסקול - מאיר דלאל.
סרט זה הופק בסיוע הקרן לעידוד וידאו-ארט וקולנוע נסיוני של המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב ובתמיכת המועצה הישראלית לקולנוע.

קטעים מהסרט ושיחה עם אמיר יציב בפתיחת התערוכה:

נאווה איזסקו: תנועת עיניים מהירה

2010-07-03T14:56:00.000-07:00

נאווה איזסקו, סרטון מהקמת התערוכה, יולי 2010:

Felix Kris: Constanta

2010-06-08T08:33:00.000-07:00

פליקס קריס, סרטון מפתיחת התערוכה, יוני 2010:

גלה ויצמן : דופן פלח

2010-05-20T02:14:00.000-07:00

גלה ויצמן, סרטון מפתיחת התערוכה, מאי 2010:

יעל קפלן : שלוש פעמים בסדר

2010-05-19T02:22:00.000-07:00

יעל קפלן, סרטון מהקמת התערוכה, אפריל 2010:

גיא ברילר: כל מה שהיה (כמעט) וכל מה שיהיה (אולי) ומה שיהיה

2010-05-19T01:24:00.000-07:00

גיא ברילר, סרטון מההכנות לתערוכה, מרץ 2010:

דוד אייזקס : למראית עין

2010-05-19T01:20:00.000-07:00

דיויד איזקס, סרטון מהקמת התערוכה, פברואר 2010:

דוד בהר - פרחיה : פעולת רישום (במרחב הציבורי) מס. 2

2010-05-18T02:28:00.000-07:00

סרטון המתעד את פעולת הרישום במרחב הציבורי שביצע דוד בהר מחוץ למוזיאון והציג את תוצאותיה בסדרה שישי הראשון באוגוסט 2009

שרה כץ : ההורים, ינואר 2010

2009-05-19T01:07:00.000-07:00

שרה כץ : ההורים, ינואר 2010

שרה כץ מכנסת בתערוכתה קבוצת הורים שכולים, פלשתינאים ויהודים, שאליהם הגיעה דרך מכריה. המעגל הזה משקף בעיניה מעגלים נוספים שבכוונתה לחקור. עד כה ציירה כץ קרובי משפחה, סופרים, אנשי רוח וציירים. הפעם היא חוצה את גבולות עצמה ומתבוננת אל תוך קרע בחברה הישראלית. את מרבית האנשים שדיוקנותיהם מובאים בתערוכתה הנוכחית, היא פוגשת בביתם, משוחחת עימם ומצלמת אותם. התצלומים הפשוטים, הבסיסיים, נועדו להזכיר לה את המפגש שאותו היא מתרגמת בסטודיו שלה לציור.

המתווה הראשוני של הציור מתכתב עם הצילום דרך הנאמנות לקומפוזיציה, לזווית האור הנוכח ברגע הצילום, לחיתוך הדיוקן. אך כשהיא ממשיכה לצייר נעלם הצילום שסימן את סביבת העבודה, ומן הבד מתחיל לבקוע האדם אותו פגשה ואשר ברגע הצילום לא היה נוכח במלואו.

כל אחד מהמצוירים הוא אדם פרטי וכולם נושאים כאב עצום. אל הדיוקנאות השותקים נלווים תשעה טקסטים המגיבים לנושא הטעון של התערוכה.