יום חמישי, 21 ביולי 2016

חמש תערוכות של שישי ראשון , יוצגו באוגוסט 2016

הסדרה שישי ראשון קיימת במוזיאון-10 שנים. לאור שיפוץ המוזיאון, תסתיים הסדרה לשנת 2016 בחודש אוגוסט בו יוצגו בעת ובעונה אחת חמש תערוכות יחיד של אמנים צעירים.  ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן



רעות קרן / pay no mind  
השומר הופך לסט של האמן
המיצב הופך לסט של הצופה

עבודתה של רעות קרן מנסה לבדוק את גבולות הבחירה - של אדם בחברה ובעבודת האמנות. המחקר שערכה לקראת התערוכה ב-שישי ראשון, נעשה דרך שיחות ממושכות עם שומרי המוזיאון , בהן גילתה שהסיפור האישי של כל אחד מן השומרים, המועסקים במוזיאון באמצעות חברה קבלנית,  מתחבר להיסטוריה המבנית  של החברה המקומית. 

" עבודתי עוסקת במשחקי הכוח של האמן אל מול יצירתו ואל מול האדם שהופך למעשה לאובייקט ברגע בו הוא מושם בתוך היצירה. ניתן לשאול- האם כוחו מתעצם כדימוי או שהוא עצמו נמחק".   

עבודתה של קרן בנויה מכמה רבדים. ברובד אחד מתייחסת האמנית לעמדת השומר הריקה בכניסה למוזיאון ומשעתקת אותה אל תוך חלל התערוכה כקולאג' בנוי ומפורק בו זמנית.  במוזיאון לאמנות ישראלית, האיש אשר מאייש את העמדה, הוא גם שומר הסף של המוזיאון. 

לצד הקיר המהדהד את העמדה, מוקרן חוף ים בו ממירה האמנית את הדגלים השחורים בדגלים לבנים עליהם כתובים משפטים. המשפטים נוכחים גם כאובייקטים בחלל ומספקים את הסיבות של השומרים לבחירה בעבודת השמירה.  

עבודות הווידאו פרפורמנס המוקרנות בזו אחר זו לצד הים, הן פעולות תגובה לקורות החיים ולסיפורים ששמעה האמנית בין כתלי המוזיאון ולמעשה החליפה את השומר בתוך קורות חייו בדמותה (לבושה בחולצה בעלת כיתוב קבוע(. 
פעולותיה של קרן בנוגע לשומרים מהוות  רובד שני בעבודה ובו מנשלת האמנית את סיפורו האישי של השומר ומנכסת אותו לטובת יצירת עבודת האמנות. 

בכניסה לחלל התערוכה מסומנים שלושה מוקדים: טריטוריית החלל, עמדת הכניסה של הצופה אל תוך החלל  ומיקומו של השומר מחוץ לחלל ובצמוד לקיר. פעולה זו מגדירה את הגורמים המרכיבים את היצירה, והופכת גם את הצופה לבעל תפקיד בעבודה. 

תודות לעמוס הולצמן על הצילום ועל העצות הטובות.


זיפים /  שרון זרגרי 

עולם הדימויים שבו עוסק זרגרי, מכיל סמלים  גבריים, ייצוגים של יום-יום, טבע דומם, ביוגרפיה פרטית ואייקונים תרבותיים מקומיים ובינלאומיים. הסגנון האמנותי שבו הוא נוקט  נע בין פופ לריאליזם ולאקספרסיוניזם בנפרדות ולעיתים כמקשה אחת בתוך אותו מרחב ציורי\ פיסולי.   
העבודות אשר חלקן מדמות כרזות ופרסומות בנראות ובצבעוניות המפתה שלהן, משדרות מסרים מוחצנים וגסים וגם פטיש (החפצה) לאובייקטים ומבקשות להעלות לדיון מודלים וחיקויים למושגים- גבריות , מזרחיות ואותנטיות. אלו משתקפים גם דרך פניו השונות של האמן המופיעות פעמים מספר בתערוכה. 

העבודות מתייחסות למבטו האישי, הפרטי והביקורתי של זרגרי, אך גם לתפישת עולם כמו זו המוצאת ביטוי בערוץ אגו-המפרסם את עצמו כערוץ לגברים. 
אחד האייקונים בתערוכה הוא ציור של השחקן סילבסטר סטלונה, המופיע בשתי הדמויות הידועות ביותר שלו: רמבו החייל הגיבור ורוקי המתאגרף.  המתאגרף והחייל הן דמויות בדויות המגולמות על ידי שחקן,  פעולה עליה חוזר האמן בתערוכה שוב ושוב ומצביע דרכה על אופני הייצוג באמנות.  אזכורים נוספים לעולם האגרוף נוכחים בתערוכה באמצעות כפפות אגרוף יצוקות מסיליקון ודרך דיוקן עצמי מצויר של האמן אשר מבטו הזועף נפגש עם מבטו המאיים  של פסל ראש שחור עטוי בגורמט מוזהב. 

העבודה-"ביתר ירושלים" , היא ציור מפתח המתאר את קבוצת הכדורגל המיתולוגית. זהו דימוי סנטימנטלי המסמן גאווה וגבריות ואחווה קבוצתית, זאת בניגוד לייצוגים המבודדים בתערוכה של דמויות וחפצים. בתוך הקבוצה ניתן להבחין בשני הכוכבים הגדולים של שנות ה-80 : אורי מלמיליאן ואלי אוחנה. 

שלושה ציורים יוצאי דופן בתערוכה. דיוקן כחול של יחזקאל, סבו של האמן המיוצג כראש כחול המרחף באויר מעל נהר הפרת וקבר הנביא יחזקאל בעירק. לימינו ציור דיוקן של פומה, הכלבה שליוותה את האמן בשנה האחרונה, ומבטה הנוגע ללב הוא אולי האנושי מכל המבטים המציפים את חלל התערוכה. בפינה אחרת ניתן להבחין בציור של אישה ירוקה, שוכבת עירומה על גבי מצעים אדומים. " הציור מצויר במשיכות מכחול ארוכות וחדות ובצבעוניות חריפה, ומזכיר ציור מודרניסטי (גוגן, מאטיס) , שהיחס בו לגוף הנשי היה בוטה ושוביניסטי". 


חשוב להזכיר בטקסט זה גם את הציור הריאליסטי של תחנת המשטרה בתל אביב, הנמצאת באזור המגורים של הצייר , ואת אחד הדיוקנאות של האמן אשר מבטו הציורי משדר ספקנות או הפתעה ומעמיד מעט בספק את כל מה שמצוי בסביבתו.


גיא ניסנהויז / Rocket men

הוידיאו Rocket men, הוא תיעוד פרפורמנס של Jam Session שקיים גיא ניסנהויז יחד עם  אביו  במסגרייה המשפחתית שהוקמה בשנת 1925 ועברה בירושה בין הגברים של המשפחה.  הבן מנגן ושר את רוקטמן של אלטון ג'ון והאב עונה לו בתיפוף על גבי מכבש.  הוידיאו שעוסק  במערכת היחסים שבין ייצור ליצירה ובין חומר לרוח,  מעלה שאלות על המשכיות, פער דורות ומשפחה, גבריות, תעשייה, חלומות ואהבה.
" המוטיבציה לסרט הייתה להקדיש לאבא שלי שיר ולנסות לחבר את הייצור שלו ואת היצירה שלי אל תוך קונטקסט של עסק משפחתי בן 91 שנה.  אני שייך לעסק אך בחרתי  להפסיק את המורשת של בעלי מלאכה לטובת עשיית אמנות". 
הוידיאו  מאפשר הצצה אל עולם  בתי המלאכה הקטנים , עסקים משפחתיים שהולכים ונעלמים לטובת קונגלומורטים . מול האופציה הזו  ניצבת האמנות הפלסטית - "מקצוע" עתיק המשמר במובן מסוים את מושג- בית המלאכה. 
בחלל התערוכה מוצבות חביות המשמשות במקור ככלי קיבול לתוצרים השונים המופקים במסגרייה המשפחתית ושני תבליטי עץ. האחד מתאר רקדן פלמנקו ברגע השיא של הריקוד, ידיו נטועות ברצפה וידיו מונפות בעוצמה כלפי מעלה. התבליט השני מראה מתאבק בשיאו של קרב האבקות, ידיו אוחזות בראשו של יריבו לקרב ומכניעות אותו. 

התבליטים עשויים באמצעות גילוף בעץ, טכניקה מסורתית הממחישה את הבריאה  מתוך החומר הגולמי והם צבועים בצבעים מטאליים וזרחניים. 




מקדמי חיכוך ודפוסי סבל / לי נבו

לי נבו מציגה בשישי ראשון מיצב פיסולי הממוקם בין שני קירות אנכיים שנפגשים בחלל, ומייצר דיאלוג בין שני חלקיו. 
קצה אחד של המיצב המתפקד  כמעין מובלעת , הוא כוך חצוב בתוך קיר הגבס של החלל ומשמש כמקום להתכנסות ולצפייה המיועדת לאדם בודד. 

הצופה מוזמן לשבת בתוך החור שבקיר ולצפות בוידיאו בו מתפתחת עלילה שהצד הוויזואלי חסר בה ומסומן באמצעות מילים. 
האמביוולנטיות של מקום שאינו מקום חוברת לטקסט על זוגיות ויוצרת חיבור שהוא אינטימי אך גם דחוס ומעיק. 

אותה אמביוולנטיות מתקיימת גם באובייקטים הניידים המוצבים על קיר אנכי לכוך שבקיר. כמו הכוך, גם האובייקטים מציעים לצופה מרחב תגובה שנע בין התענגות לעינוי, מפתים אותו  להניע אותם, לעקוב אחר תנועתם, וגם בהם נוכחת פגיעות לצד סכנה. 


הפעולות שהמיצב הפיסולי מציע יוצרות מערכת יחסים מורכבת בין מעשה האמנות לצופה, מתייחסות לגוף האנושי ולאיבריו ובודקות את המשמעות של הגוף הנפגש עם עבודת האמנות, הופך לחלק ממנה ומתחכך בה ובחלל. המיצב מוצג כפוטנציאל למרחב חבלני שעשוי אף לפגוע בגוף ולא רק להשפיע על התודעה.   


פרופורציה / עדי ארגוב

עדי ארגוב מתרגמת כאוס באמצעות רישום בקו  היוצר מערכת סימנים.  הרישום מתחיל ממפרט  קטן , עדין ומפורט, ולעיתים  תופס צורה ובונה לאיטו דימוי של נוף גדול ומחודד, קו אופק של עיר המתקיימת לפי חוקים משלה - מפה של נוף פנימי-חיצוני. 
ארגוב בודקת את יחסי המרחב והגודל של מקומות, נעה בין מרחב מחשבתי סביבתי למרחב ציורי, מבקשת למתוח ולקצר את החלל ואת הזמן. רישומיה על גבי נייר ובחלל עצמו, מתארים מפה מופשטת ומהורהרת , רגשית ומנטאלית, הבנויה  על יסודות פורמליסטים ועל התבוננות במרחבים אורבאניים קונקרטיים . 
הקו האופקי מגדיר את אמצע הדברים ובעצם יוצר את הקיום של מקום ומרחב.  מבקש להיות קונקרטי ובו בזמן להשתחרר מהגדרה. 
הרישום אשר התהווה בחלל מחבר בין תנועת טוש מיומנת לתנועה ספונטנית. כל מה שקורה מעל הקו ומתחתיו מיתרגם לויברציות ולפרכוסים. מן ניסיון לברוא עולם, לאזן אותו ולפרק אותו שוב למרחב כאוטי. 

גם הרישום הקטוע התחום בנייר ובמסגרת ( שנראה כפרגמנט מפותח של הקו האורבני\נופי המשורטט בחלל), מחפש חיבורים. מתכנס על הקיר בקבוצה, בודק מתי הוא מהדהד כסקיצה או כרפרנס וחלון אחורי לתהליך עבודה ומתי הוא מרחב ציורי הרמטי ונעול. 

אין תגובות:

פרסום תגובה